הרבה אנרגיה מושקעת מבחינתנו כציבור על אגפיו השונים בשאלת ה"צבא או שרות לאומי" לגווניה השונים. אך נראה כי מבחינת הבנות לא זו השאלה המרכזית, ואולי משימתנו כציבור צריכה להיות מעט אחרת. זה אמנם עשוי להראות כמפתיע, אך נראה כי לבנות רבות פחות אכפת באיזו מסגרת הן ישרתו, אלא הן בעיקר רוצות תפקיד משמעותי בו יביאו לידי ביטוי את היכולות שלהן ויתרמו לחברה הישראלית באופן הטוב ביותר בהתאם לכישוריהן.
לכן ייתכן ויש מקום להניח לרגע בצד את שאלת הצבא או השרות לאומי כשאלת מפתח ולתת מענה לשאלה יסודית הרבה יותר - איך מצמיחים חוסן רוחני גם במפגש האינטנסיבי עם האתגרים שמזמן השרות, וזאת כמבוא וכפתח לחיים הבוגרים. ואולי עלינו להסתכל על יחידת הזמן שבין גילאי 18-25 כיחידה אחת הדורשת מענה יסודי.
צבא או שרות לאומי?
כשהייתי בשלב הזה לפני כך וכך שנים החלוקה היתה קטגורית – "הדוסיות" הלכו לשרות הלאומי, ואלה ש"זרקו" (וגם הן לפחות סביבי היו מעטות) הלכו לצבא. האפשרויות בשירות הלאומי דאז היו מתוחמות לתחומי החינוך והרווחה, קומונה למיטיבות לכת והדרכת טיולים. היו אמנם גם תפקידים אחרים, זניחים יחסית מבחינה מספרית, אבל בגדול זו היתה תמונת המצב.
המציאות היום שונה מהותית. מגוון התפקידים עצום, הבחירה מרובה והאתגר – גדול. תוסיפו לזה את שאלת הצבא או השרות הלאומי, ואולי תצליחו להיכנס לרגע לעולמה של שמיניסטית מתלבטת.
גם הכשרת הבנות באולפנות הטובות ביותר נראית קצת אחרת. בנות רבות מתמחות בתחומים המפתחים מאוד את יכולותיהן האינטלקטואליות. החל ממדעי המחשב, ביורפואה, מדעים ברמה גבוהה מאוד ועד להתמחויות ספציפיות בתחומי הסייבר בתפקידים שונים. אותן בנות כבר לא רוצות את התפקידים הקלאסיים של בת השרות שאני וחברותיי עשינו בחפץ לב. הן טוענות שלא בא להן "לגזור בריסטולים", ולא משנה מה שיגידו על חשיבות השרות בתחומי החינוך או הרווחה הן מחפשות אתגר אינטלקטואלי משמעותי ומקום שבו יוכלו לתרום מכישרונותיהן הברוכים ומהיכולות שפיתחו לטובת החברה הישראלית.
נוסיף על כך את האתגרים המובנים במערכת השרות הלאומי – החל ממיעוט תקציבים ומיעוט כח אדם מלווה במהלך השרות, פיזור בין עמותות שונות, העדר של מרכז הכוונה אחד שנותן מענה לשמיניסטית מתלבטת ועוד ועוד ומנגד האטרקטיביות (כלפי חוץ לפחות) שבה הצבא פונה אל הבנות, בפרט אלו בעלות היכולות הגבוהות שבהן ומציע להן זימונים לתפקידים אטרקטיביים.
ורגע בנימה אישית. קטונתי, אך גם אני אוחזת לחלוטין בדעתם של רוב מניין ובניין גדולי ישראל לדורותיהם שסברו כי ככלל צבא הוא לא מקום עבור בנות (לפחות לכתחילה) ואף על פי כן שומה עלינו להתבונן לאתגר הגדול הזה בעיניים ולראות מה תפקידנו במציאות הזאת ולא רק ב"סור מרע" (כלומר אמירות כוללות ושוללות בסגנון – "צבא – זה לא בשבילכן" וכיו"ב..) אלא בראש ובראשונה ב"עשה טוב".
המשימה לענ"ד היא כפולה: מחד להעצים את השרות הלאומי – ולהגדיל את מגוון התפקידים המצויים בו, לדחוף להקמתו של מערך הכוונה שמאחד בין כל הגופים, לטפל בתקנים בעייתיים, להעצים את צוות הרכזות והמלוות של בנות השרות וכו וכו.
דרך אגב, יש כבר גופים ציבוריים שהחלו להתאגד לטובת קידום העניין ואשריהם על כך. שנית. לפני שאנו ניגשים לסוגיית הצבא – והאם שרות צבאי לבנות הוא דבר נכון, צריך להתמודד עם שאלת הליבה, שהיא איך אנו מצמיחים אצל בוגרת השמינית שלנו חוסן רוחני שיסייע לה להתקדם אל עבר עולמה הבוגר בצורה הטובה ביותר.
צבא או שרות לאומי – לא זאת השאלה
גיל ההתבגרות כידוע לכולנו כבר מזמן אינו מסתיים בגיל 18 ועיקר עיצוב וגיבוש הזהות של האדם מתרחשים דווקא סביב גילאי 20 עם תחילת חייו הבוגרים. לא לחינם פעמים רבות אנו רואים בוגרי ובוגרות החמ"ד שיצאו מבתי החינוך לפי כל "הכללים" ועם הגיעם אל השרות/הצבא או האקדמיה פרקו עול והדברים ידועים.
כציבור הנאמן לעבודת הבורא ומשתדל לחנך את דור ההמשך לכך עלינו לחשוב כיצד נותנים מענה משמעותי לגילאים הללו כלומר איך מצליחים לבנות אצל בנינו ובנותינו חוסן אמוני – רוחני שיהוה עבורם עוגן בחייהם הבוגרים. עניין זה נכון הן לבנים והן לבנות, אך כיוון שחלק גדול מהבנים פונה עם סיום השמינית לישיבות / מכינות וכד' – האתגר מתחיל אצלו בשלב מאוחר יותר, בצבא או מייד לאחר מכן, בעוד שאצל בנות האתגר מתחיל עם יציאתן מהשמינית.
בגדול אפשר לחלק חלוקה קטגורית בין בנות שפוסעות על מסלול יציב יחסית ופונות לשרות בתחומי החינוך (בחמ"ד..), עוברות למדרשה כזאת או אחרת ופונות ללימודים אקדמאיים באחת המכללות הדתיות (ומחילה על ההכללה) שהן מוגנות יחסית בהיותן עטופות לאורך כל התהליך במסגרת דתית תומכת (אם כי גם בה כמובן יש אתגרים), לבין בנות שכבר בגיל 18 בוחרות במסלול המזמן מפגש אינטנסיבי עם החברה הישראלית, ועוסקות (גם בשרות הלאומי!) בתחומי הביטחון, הסייבר, משרדי רה"מ ואפילו בתי חולים וכד' שיוצאות מהקהילה הדתית העוטפת ונפגשות עם אתגרים גדולים בשלב צעיר של חייהן הבוגרים. עבור בנות אלו במיוחד חובתנו לדאוג, או לפחות להציע, מעטפת רוחנית חזקה הרבה יותר שתאפשר להן לבנות את אותו חוסן רוחני.
איך עושים זאת? קודם כל עלינו להגדיר את שכבת הגיל של אחרי כיתה י"ב כיעד וכמשימה שיש להתגייס אליה ומעבר לסוגיית הצבא/ש"ל להתבונן היטב כיצד ניתן להעצים את עולם המדרשות וכבר מגילאי התיכון לדחוף בנות נוספות להיות שייכות לעולם של תורה ולימוד תורה, במקביל לחזק ככל הניתן את העשיה התורנית-חברתית בתוך האקדמיה כעוגן רוחני לצעירים, וכמובן תשומת לב להבניית קהילה דתית עוטפת ובונת חוסן לזוגות הצעירים שכבר נישאו בשלב זה של חייהם.
ובתמצית, במקום להתבונן על "צבא או שרות לאומי" כשאלת מפתח, אולי ניטיב לעשות אם נתבונן בצורה הוליסטית על התהליך העובר על צעירנו ובפרט צעירותינו בין גילאי 18 – 25 ונשאל את עצמנו איך כציבור אנו ממקדים מאמץ בהבניית חוסן דתי-אמוני-רוחני בשלבים שאחרי י"ב.
הכותבת הא רבנית אולפנת אמית להב"ה ומרצה במכללת אורות