כשהרופא ישב מול המחשב וקול תקתוק ההקלדה חתך לך בבשר החי, והמילים 'אוטיסט', 'בעיית תקשורת נרחבת' ו- 'ASD' נזרקו באוויר ונחרטו על דף. כשהמילים הללו נאמרו על הילד היפה שלך, הרגשת כאלו מישהו כיבה את האור בחדר והחשיך את הכל.
ביום ההוא ישבת במסעדה, חשבת שאוכל טוב ינחם, כי לא היית מסוגלת לשאת את כובד האבחנה, את הכותרת, את הילד שלך ואת עצמך. אבל, הצלחת נשארה מלאה, כי לא יכולת להכיל עוד משהו עם כל הצער והדאגות שמילאו בך כל חלקה טובה.
בלילה החושך עטף את הכל, קראת איתו קריאת 'שמע', בתחינה שקטה: הלוואי שזאת טעות, שתשתנה האבחנה, בבקשה!! רק, רק לא זה... רק לא ילד אוטיסט. כהרגלך סיפרת לו כמה וכמה סיפורים, בורחת מסיפור חייך. אבל הפעם לא היית בטוחה שאת פועלת נכון ואולי הוא בכלל לא איתך וחבל על זמנך.
הסתכלת עליו בלילה לפני שנרדם, בתווי פניו היפים, השלווים שלא יודעים דבר מהסערה שמתחוללת בתוכך וחיפשת את עיניו שלא הביטו בשלך, וידעת כי למרות הכל, הוא הכי שלך וכי נכרתה בינכם הברית, בינך ובינו ובין האלוקים -לעולמים.
דעי שקמת! קמת, כי בחרת לקום. כי תמיד יש בחירה. בחרת להסיר את בגדי האבלות על הילד אותו חלמת, שהחלטת לצעוד בגבורה, באומץ, בלי בושה. דעי כי יגיע יום שתצליחי לדבר עליו בלי דמעות כאב וצער.
לא לנצח תתבוססי שם ביגונך, יגיע יום שתהיי גאה ושמחה בו ובצעדים שיעשה, שהקשר בינכם יתגמל ותבחרי לראות את החלקים המוארים, תתאמצי לראות מבין החרכים את האור המבצבץ וכך לאט לאט מקומות אפלים יוארו. את תראי שההתמודדויות והחלקים הכואבים והחשוכים, יבליטו את האור והטוב בחיים שלך.
והוא, הוא יתקדם לאט לאט בקצב שלו, יתקשר, ואפילו יקרא לך אמא. ירקוד את הריקוד המיוחד, בדרכו שלו, עם מילים או בלי. את תביני אותו גם בהעדר מילים ותגידי תודה על כל צעד, תהיי בהודיה על ה'יש', בהקשבה על הכאן ועכשיו ועל עוד צעד שעשה.
תהיי שמחה וצוחקת וגם קצת כואבת ולעולם לא תפסיקי להאמין! את תביני שהדבר שהוא הכי צריך זה את אהבתך ואת שתי עיניך שוחקות ולא את דמעותיך וצערך עליו.