יש לי חבר מיוחד בארצות הברית. הפושעים קוראים לו "השוטר המנומס". כשנכנס אליו עבריין לחקירה, הוא פותח במשפטים הבאים: "שלום, שמי מייקל. החקירה הזו תתבצע באופן מנומס, אני לא ארים לעולם את הקול שלי מעבר לעוצמה הנוכחית. אני מכבד אותך ואני מקווה שתכבד גם אותי".
לפעמים הוא עושה מסאז' לנחקר וגם אומר לו: "אני לא מאשים אותך ולא שופט אותך. הייתי בבית שלך וראיתי מאיזה רקע קשה הגעת. אבל אני רוצה שנגיע כאן לאמת".
הסיפור הזה נגע בי. יש אנשים שנמצאים בכל מיני מצבים שבהם הם מרגישים חסרי-ערך. למשל, יש שומר בבניין שאני עובד בו. הוא יושב בפתח הבניין ואנשים חולפים לידו כאילו הוא אויר. אני מאוד אוהב להתעכב לידו ולדבר איתו על כל מיני דברים, לפעמים אני מביא לו כוס קפה מהמכונה שלנו, ככה שאני מרגיש שאני מכבד את המקום שלו ונותן לו יחס אישי.
מעמדות ומקצועות יכולים להגדיר לאדם את השווי שלו, לפחות בהרגשה. אני מנקה חדרי מדרגות, כמה עלוב, הוא חושב. עם המחשבה, הוא הולך ומתפיח את הדימוי הזה, כך שהוא מרגיש יותר ויותר חסר-ערך. מנגד, מעמדות ומקצועות של יוקרה מגדירים גם הם "שווי". אנשים עם כסף או בעלי שררה, הולכים ומתפיחים את הדימוי העצמי הנעלה שלהם.
מדהים לפעמים כמה עוצמה יש למילה הבודדת, לחיוך הקטן, למשפט הייחודי שאנחנו יכולים להעניק לאדם ששבוי בתפיסה שהוא קטן וחסר-משמעות. ראיתי סרט לא מזמן, שבו אישה פונה לשרברב שלה (שהוא עובד זר) ואומרת לו: "פתרת את הבעיה בהמון חכמה וכשרון. כדאי לך ללכת ללמוד באוניברסיטה". בהמשך הסרט, הם נפגשים כעבור כמה שנים, הוא ניגש אליה עם חליפה ועניבה, כמנהל סניף, ומספר לה שבזכות ההערה שלה באותו היום, הוא החליט ללכת ללמוד.
יש אמת מוסרית בכל העניין הזה. הרי כולנו שווים. הרי ללא אותם מנקים ושומרים, לא היינו מתקיימים כחברה. הרי התהילה של "המצליחים" היא לפעמים רק שואו וצלצולים ולא באמת שווה יותר מהתפקידים הצנועים והשקטים. אבל החברה נותנת כוח למצליחים ושוללת אותו מהשקטים יותר. המצב הזה יוצר הזדמנות לבעלי הכוח, להרעיף משפטים של הערכה וחיזוק לאותם אלה שצריכים אותם.
כשעם ישראל חזר מהמלחמה עם מדיין, התחלקו חצי-חצי בשלל עם מי שנשאר במחנה ולא "הסתער כמו לוחם". זה מרגש אותי גם מבחינת האמת, כי מגיע להם, אבל גם מבחינת המסר שאומר שבעלי הכוח, בעלי ההילה החברתית של "לוחמים מצ'ואים חשובים", נותנים את ההערכה לאותם אלה שנשארו הרחק מאור הזרקורים.