השתתפתי השבוע בהלוויה. באמצע ההלוויה- ראיתי רוח רפאים. בהתחלה, כל השערות שלי סמרו והצבע ברח לי מהפנים, אבל בהדרגה הבנתי שאני די אוהב את הרוח הרפאים הזו, כך שסיימתי את ההלוויה העגומה עם נקודה של תקווה.
ככה זה כשקוברים מישהו שגדלת עליו. דוקטור אבי בקר (שבשבילי, היה "אבא של אלעד") גר קומה מתחתיי. תמיד אהבתי את הקול שלו, שהיה לבבי וקליל וטיפה הזכיר את אריק מרחוב סומסום. היו לו פנים עגלגלות עם חיוך מושלם, לא ענק וחושף שיניים, אלא מבויש ומתוק. שמחתי כשהוא היה ניגש להיות חזן, כי ידעתי שאותה תפילה תעבור בנעימות. התלהבתי עם שאר ילדי השכונה כשהפנים שלו הופיעו מדי פעם בטלויזיה, מתראיין בתור מזכ"ל הקונגרס היהודי העולמי או מתוקף תפקידים חשובים אחרים שהוא עשה.
 |
|
(צילום: גדי בקר)
|
כשעמדתי ושמעתי את ההספדים, התחלתי לקלוט שזה באמת הוא, שוכב שם ללא-ניע. תוך כדי עיכול הדברים, נבהלתי עד עמקי נשמתי כששמעתי את אבי בקר מדבר פתאום. "אבל...זה לא יכול להיות...אבי! אתה מ...מת! אתה רוח רפאים?!", צעקתי בתוך הלב, כי כל הסצינה הזו התרחשה עמוק בפנים. אבי צחק וחייך את החיוך המושלם. "תרגע, אני לא רוח רפאים. אבי בקר אחד נפטר, נכון. אבל האבי בקר שלך חי וקיים. אני כאן ותמיד הייתי כאן".
סקפטי ומבוהל, הסתכלתי על האבי בקר הזה ופתאום נזכרתי בעוד מישהי שמתה ממזמן, אבל הדברים שלה חיים וקיימים. פסיכואנליטיקאית אוסטרית ממוצא יהודי (בטח אבי, עם בקיאותו בעולם היהודי, ידע עליה), שפיתחה את תאוריית יחסי האובייקט. קליין הסבירה שהתינוק חי עם ההורים שלו- ואז הוא מפנים אותם לתוך נפשו. בגדול, זה אומר שבנוסף לאבא ואמא המציאותיים שלו, הוא יוצר את הדימוי הפנימי של אבא ואמא שלו. יש לו "מיני אבא ואמא" בתוכו. לכן, במהלך החיים שלו, הוא עדיין ירגיש אותם תמיד לידו, הם ילוו אותו, הם יהיו קולות פנימיים שידריכו אותו בכל צומת דרכים. הם מופנמים.
ופתאום רוח הרפאים נראתה פחות מאיימת והבנתי שזה בעצם האבי בקר המופנם שלי. הבנתי שאנחנו לא מפנימים רק את דמויות ההורים שלנו, אלא אנחנו מפנימים את כל הדמויות המשמעותיות שגדלנו איתם, את כל האנשים שסביבנו. כשמבקשים ממני להיות חזן והלב שלי מחסיר פעימה- יש לי אבי בקר פנימי שאומר לי- "לך ותתחזן. אם לי יש את האומץ- אז גם לך!"
האבי בקר הפנימי שלי ידחוף אותי להרים את הראש בגאווה ולהגיד: אני יכול להיות יהודי שומר תורה ומצוות וגם להתראיין בתקשורת, לכתוב ב"הארץ", להגיד את דעתי ולא להתנצל. האבי בקר הפנימי שלי תמיד יזכיר לי לדבר עם אנשים בהתעניינות ובלבביות, כמו שאבי בקר דיבר עם אשתי, כשפגש אותה לראשונה.
עמוק בנפשנו, יש חבורה נפלאה של אנשים מופנמים. דמויות שלקחנו מהם תכונות טובות, דפוסי התנהגות ורגשות חיוביים. באותם רגעים שבהם אנשים נגעו לנו בלב, נוצר הייצוג הפנימי שלהם בנפשנו. המוות לא יכול לגעת בהם, כי הם נצחיים.
בסוף ההלוויה התקיימה תפילת מנחה מאולתרת בכניסה לבית הקברות. התלבטתי אם להצטרף, כשאני עייף ומותש מההלוויה, אבל אז שמעתי את האבי בקר שלי אומר- "קדימה, לך להתפלל. אל תדאג, אני אלווה אותך בקטעי חזנות". יהי זכרו מופנם.