אני לא אגיד שבכיתי, אבל הייתי קרוב. כמה שהיה שם חם ומסריח ורצינו לסיים מהר כי אין לנו זמן - קפאתי במקום. מחסן מלא בתלבושות, כובעים, תפאורה, פאות מוזרות, נעליים עם גלגלים, בובת ענק כתומה. אבל נגמרו עשרת השנים של התאטרון. הגיע הזמן לפנות.
כל פריט שהרמתי, היה ספוג בזכרון. היי, הנה הפאה הלבנה ששיחקנו איתה את מלאך המוות בפרויקט של החיילים. וו'או, תראה, הכובע של הצרפתי מהתאטרון רחוב שעשינו בשביל עיריית ירושלים. תראה, הג'לביה שאיתה עשינו סצינות מתוך "בוסתן ספרדי" בימי הסליחות.
עשר שנים של דמויות צבעוניות. של נסיעות ארוכות עם שיחות על תרבות. עם רגעים של יצירה טהורה ומחיאות כפיים. עם פאשלות בטקסט ומריבות. עם חדווה שלפני תחילת ההצגה, עם הריקון המוחלט והתשישות שאחריה.
איך זה מסתכם בסוף? כל הציוד מונח על הרצפה ואנחנו מתחלקים. אושרי לוקח כובע. אני לוקח כובע. הוא בוחר חולצה ומצרף לערימה שלו, אני בוחר אחת לשלי. בסוף החלוקה, כל אחד מאיתנו עם שלוש מזוודות. כל השאר הולך למסירה, לשחקנים צעירים שישמחו לקבל קצת שמעטס.
הנוסטלגיה היא דבר כואב. לפעמים היא מגיעה גם לעוצמות שהיא קורעת את הלב. היא הופכת מעקצוץ חביב של זכרונות יפים- לרגש עצום של אובדן, של הבנה שמה שהיה לעולם לא יהיה יותר. של מוות.
בדרך הביתה, עצר לידי רכב וחבר הוציא את הראש ושאל למה הרכב שלי מפוצץ. סיפרתי לו בטון מדוכדך על ריקון המחסן של התאטרון. "טוב, נו, ממשיכים הלאה! עכשיו יש את הסטארט-אפ! דרך חדשה!" הוא ניסה לעודד בכמה משפטים. נכון, הוא צודק. אבל אין רפואה לכאב של אובדן.
להבדיל, אין רפואה לאבדן על מישהו שנפטר. כמו שאומר השיר- "כשתמות, משהו ממך בי ימות איתך". אני חושב שגם בחיים שלנו יש אבדן תמידי של כל רגע. צריך להיות מודעים לזה. יחד עם זאת, יש גם לידה, התחדשות של כל רגע חדש שמגיע לעולם.
שני הכוחות מאזנים אחד את השני ובדרך-כלל אנחנו לא מודעים אליהם בכלל. ברגעים של סוף, של סיום, של סגירת פרק זמן- שניהם עולים. כל אחד מהם מבקש את מקומו. הכאב של הסוף מנכיח את עצמו. אחריו באה ההתרגשות של ההתחלה החדשה ומבקשת להתבטא. אחד מאזן את השני- ואנחנו ממשיכים הלאה.
לקראת השנה החדשה, אני רוצה לאחל לקוראי שחנ"ש במוצ"ש שניתן מקום לכאב על אובדן העבר, ניתן מקום גם לשאיפות והחלומות של העתיד ובסופו של תהליך נצא לשנה טובה.