חיכיתי שכולם ילכו. מה לעשות, התביישתי. למזלי, הוא נשאר קצת אחרי שהאולם התרוקן. כשהוא ראה שאני ניגש אליו, כבר ראיתי בעיניים שלו שהוא קצת מאוים. לא דרך טובה להתחיל וידוי כזה. אבל לא היה לי למי לפנות.
"שלום הרב", התחלתי באופן מגומגם, "רציתי לשאול אותך לגבי בעיה שיש לי". הרב הסתכל ימינה ושמאלה, כאילו טעיתי בכתובת. בתוך הלב שלו, אולי הוא קיווה שאני אספר לו שאני לא מסתדר עם השעות של התפילות בבסיס או ששכחתי את התפילין בבית ואני רוצה לשאול אותו אם יש תפילין צבאיות שהוא יכול לתת לי. אבל לא, אני הלכתי הרד-קור.
"הרב, אני עכשיו בטירונות של יחידה קרבית. כשאני אסיים את האימונים ונרד לשטח, אני מתאר לעצמי שאנחנו נילחם ממש באויב...וזה די מפחיד אותי". הרב שתק. הוא מישש בכיסיו, כאילו כדי למצוא שם פתרון, אבל שם היה לו רק פנקס עם שעות התפילה. "וזה מפחיד אותי בעצם כפול, כי אם אני מפחד- אז אני יכול לגרום לאחרים לפחד, וזה בדיוק מה שהתורה אמרה על 'הירא ורך-הלבב'. אני לא רוצה לעשות נזק".
הרב כחכך בגרונו, הסתכל מעל הראש שלי לכיוון הדלת ומילמל: "כן...זו באמת בעיה". ובזה נגמר השחנ"ש והרב יצא.
כשאני נזכר במקרה הזה שקרה לי לפני 15 שנה, ניצת בי געגוע. געגוע לרב שיוכל להגיד לי: "אני מבין אותך. זה מפחיד לצאת לקרב כשאתה יודע שהחיים שלך בסכנה. אתה בסך הכל בן 18, כל החיים היית רגיל לחיות בצורה נורמלית. ללמוד, להנות, להיות עם המשפחה. פתאום התפאורה משתנה ומבקשים ממך להסתער אל מול אנשים שרוצים להרוג אותך".
המילים היו מתיישבות לי על הלב. הייתי מרגיש שמישהו מבין את מה שעובר עלי וגם נותן לזה לגיטימיות. הוא נותן מילים לפחדים שלי. אחרי השלב הזה, הייתי רוצה שהרב ישלוף את ההלכות מעוררות ההשראה של הרמב"ם שמעודד את הלוחם היהודי להתרכז בקרב ולמלא את עצמו באמונה בצדקת דרכו. הייתי רוצה שהוא ימלא את מקומו של הכהן משוח המלחמה, שעומד ואומר לחיילים שאלוקים הולך איתם אל הקרב ונלחם לצידם.
בסוף, הוא היה אומר לי שהוא ישמח שאני אשמור איתו על קשר או שהיה מבקש ממני שאם אני ממשיך להרגיש ככה- שאפנה לגורמים הצבאיים שיוכלו לעזור לי. אני מניח שהקב"ן היה נשמע לי כאפשרות מאיימת מדי, אז הוא היה מפנה אותי למש"קית ת"ש, למשל.
אבל כל זה לא קרה. מה שקרה היה שקיבלתי תחושה של מבוכה והשפלה של אדם שהוציא את מה שעל הלב שלו- וקיבל סטירה בתמורה. בהמשך חיי פגשתי רבנים רגישים יותר ועמוקים יותר, אבל נחרט בי הרצון לראות רבנים שימלאו את תפקידם גם בצד הנפשי וגם בצד הרוחני. כי רב הוא קודם כל בנאדם, לא?