פולמוס חדש צומח באתר, פולמוס הדתל"שים. אחד מהם הוזמן וסיפר איך ומרגיש, ניסה להסביר איפה כואב לו ומייד האצבעות שלנו מתקתקות על המקלדת ומנסחות תגובה, מייד יש צורך להתגונן במקרה הטוב או לתקוף במקרה הפחות טוב. להסביר לו ולעולם כולו למה הוא או מסכן או טיפש או רשע. האינסטינקט היהודי מגזרי מתרגם כל אמירה כזו לשו"ת בסימינריון ומיד מתחיל לפרוש את רוחב היריעה ולנסח התייחסות שתגרום לבן האובד להבין עד כמה הוא טועה ואיך הוא מחמיץ את כל הנקודות המרכזיות.
באחת מהתורות המפורסמות שלו מבחין ר' נחמן מברסלב בין שני סוגים של קושיות. הסוג האחד הוא קושיות שיש טעם לנהל עליהן דיון כי הם נובעות מתוך העולם הרציונאלי, עולות מתוך מסגרת הדיון המחשבתית הרגילה ומבקרות או מאתגרות חלקים שונים בתוך העולם האמוני, על שאלות מעין אלו כותב ר' נחמן נאמר "דע מה שתשיב לאפיקורס".
אך יש גם סוג אתר של קושיות, קושיות מהחלל הפנוי: "אלו הקושיות של האפיקורסות הזאת באים מהחלל הפנוי... אי אפשר בשום אופן למצוא להם תשובה" . יש קושיות שנובעות מן נתהומות הפעורים בעולם ובנפשו של אדם, שאלות שצומחות בתוך ההעדר, שאלות שלא ניתן לשאול אותן במילים או שהמילים בהן שואלים אותן לא באמת מבטאות את מלא היקפן. כיצד מתמודדים אם שאלות כאלו? ר' נחמן מברסלב מציעה דווקא את השתיקה. "ועל כן אסור לכנוס ולעיין בדברי האפיקורסות והמבוכות אלו, כי אם צדיק שהוא בחינת משה, כי משה הוא בחינת שתיקה, בבחינת שנקרא 'כבד פה'... שהוא למעלה מן הדיבור" .
שתיקתו של הצדיק אינה שתיקה של הודאה או הסכמה, זו היא שתיקה של אמונה שיש בה גם סבלנות, שלא ממהרת למצוא פתרונות, שתיקה שמסוגלת גם לשאת את השבר בקרבה, זו שתיקה של אורך רוח, של ארך אפיים, שתיקה של אמון ובטחון. רק אמונה שבשתיקה יכולה לשאת בקרבה שאלה שאין לה מילים.
שני תפקידים לה לשתיקה, האחד מתודי, טקטי, מה הטעם לבוא אל הבחור בטענות כשאוזנו לא כרויה להקשיב, מה הטעם לענות תשובה למי שלא שאל שאלה. חז"ל אמרו "אל תרצה את חברך בשעת כעסו" , אני חושב שהדברים מתאמים גם כאשר כועסים על אלוקים, על ההורים, על הרבנים או על מוסדות הלימוד. יש טעם לומר דברים רק כאשר יש מי שמקשיב להם.
והתפקיד השני מהותי - "לך דומיה תהילה" - כשעוסקים באמונה, כשעוסקים באלוקים דווקא השתיקה יכולה להביע הרבה יותר מן המילים, דווקא "קול דממה דקה" נשמע עד למרחקים הגדולים ביותר עד למרחבים של הנפש.
יש להיזהר שלא תהיה שתיקה של התנשאות חלילה, שתיקה של התעלמות או של ניכור. אנחנו מקשיבים למצוקתם של הדתלש"ים קשב רב, אנחנו כואבים את מעשיהם וגם את כאבם שלהם, אבל אנחנו מספיק קשורים, מספיק בוגרים, מספיק כנים ומספיק מאמינים, כדי לא לחזור על קלישאות, כדי לא לדבר בסיסמאות, כדי לא לזלזל ולבוז להם מחד אך גם כדי להביע את הדרה של אמונתנו. לקפץ באמצעות השתיקה מעל התהום ולהתחבר.
החיים אינם ספר שאלות ותשובות, שיח אינו בהכרח פינג פונג של טענות אותם אנו מטיחים זה בזה. מישהו פתח לך צהר לעולמו, חשף את נבכיו ואת כאבו, חכה רגע אל תמהר להרצות בפניו את כל משנתך. ואם בשתיקה עסקינן ראוי שגם מאמר זה יקמץ מעט במילים.