בוא נגיד רק שגם אם הקב"ה בכבודו ובעצמו היה מבקש ממני בכל לשון של בקשה למחול לו הייתי מן הסתם מסרב בנימוס. יותר מזה?
אני אוהב את יום כיפור, את רעיון החרטה שלו, את ההתייצבות לפני הקב"ה שמאפשרת לי ממש לגעת באפסיות שלי למול ים הרחמים שמחבק אותי. אני גם מבין ש'במידה שאדם מודד מודדין לו' ואיך אני רוצה שהקב"ה יסלח ויעביר לי על כל הכפיות טובה והאכזריות שלי כלפיו אם אני לא מסוגל לסלוח ולהעביר על כפיות טובה ואכזריות של יהודים אחרים כלפיי.
אבל בעוד כמה ימים, כשאתעטף בטלית ואשקע ב'תפילה זכה' בעולם שכולו לבן של רחמים וסליחה, ואתחיל להרטיב בטל דמעות רותחות את מילים: "וְלֹא יֵעָנֵשׁ שׁוּם אָדָם בְּסִבָּתִי. וּכְשֵׁם שֶׁאֲנִי מוֹחֵל לְכָל אָדָם כֵּן תִּתֵּן אֶת חִנִּי בְּעֵינֵי כָל אָדָם שֶׁיִּמְחֲלוּ לִי בִּמְחִילָה גְמוּרָה" אני אדע בוודאות גמורה שאני באמת מוחל לכל אדם.
חוץ ממנו. כי למה שהוא עשה יש רק מחילה אחת ותקנתו היא שבירתו. עד כמה אני חם עליו? הרבה מים ושנים עברו מאז. יותר משלושים. מאז החלפנו כמה וכמה גלגולים. התחתנו. הקמנו משפחות. גדלנו ילדים. אבל יסלח לי ה', בכל פעם שאני רואה את היצור הזה עובר מולי במדרכה זה לא שאני לא מסוגל להגיד לו לפחות שלום בנימוס זה שאני לא מסוגל לעצור את עצמי מלירוק עליו. בלב.
בפעם האחרונה ראיתי אותו כשלקח את ילדיו הקטנים ל'תשליך' ואני לקחתי את שלי.
מבטנו נפגשו והחזירו אותי ולרגע אחד בודד כמו חזרנו במנהרת הזמן שלושים שנה אחורה, כן צעקו לי חושי, כן, זעק גם ליבי, זה אותו המבט האטום, הרע הזה, שאפף אותו אז, בכיתה ד', כשהעליל עליי כל מיני עלילות שהייתי צריך אח"כ להוכיח לכולם שהם לא נכונות.
די כבר! תשתחרר! שאגתי על עצמי, תראה את הילדים הקטנים שלו, איזה חמודים, כמה זמן תמשיך לראות בו את הילדות המצולקת שלך?
אבל הוא רק הוריד את הראש והמשיך הלאה ואני רק רציתי להוריד את הראש ולהקיא.
* * *
מקובל מפי האר"י ז"ל, כשאדם מרגיש שמתרגשות עליו דמעות בתפילות של הימים הנוראים, זה סימן שמתחיל הדין שלו בשמיים. הוא התפלל בבית הכנסת שורה אחת מולי. לא יודע למה, אבל פתאום מצאתי את עצמי מציץ לרגע מן המחזור ורואה אותו בתפילת עמידה שלו, מכונס מבעד לטלית, רועד, דומע. ידעתי שבזה הרגע מתחילים לדון אותו. הרגשתי איך בערה פנימית הולכת וגואשת בתוכי וכל כולה מיללת כחיה פצועה:
"דין! אני רוצה דין! משפט. בלי רחמים! את כל הילדות הוא הרס לי. אין מחילה!"
דמיינתי איך תפילת הילדות התמה, הכאובה, של ילד בכיתה ד' שורפת את המסנגרים שלו, אוחזת בגרונו ומשסעת בו מלאכי חבלה שחורים!
ואז שמעתי קול שאגה. הילד שלי! מה אתה עושה לילד שלי? רחמים!
המלך? הקב"ה? זה באמת אתה, זה שאני עכשיו מבקש לפניו רחמים עליי ועל הילדים שלי, עומד מיוסר ולא יכול לעשות כלום נגד עצמת הכאב והפגישה שלי.
"תקנתו היא שבירתו", הכריז מלאך שחור ומפחיד על הגזר דין שלו.
המשכתי בתפילת העמידה, חושב על הילדים שלי ומתפלל מכל הלב:
וְזַכֵּה לִי וְאִשְׁתִּי וּבָנַי וּבְנותַי וְכָל בְּנֵי בֵיתִי לַעֲשות רְצונְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם.
ושוב השאגה: 'מה אתה עושה לילד שלי?'
אתה באמת רוצה שנפתח את זה? זה היה קול הורה שנלחם על החיים של הילד שלו.
"אני מביא לך חיים, נשימה ותוך כדי כך אתה פוגע בי, מעליב, משפיל, כפוי טובה ועוד מבקש ממני סליחה ובכל פעם מחדש מצפה שאדון אותך לכף זכות ואסלח לך, אבל לדון את הילד שלי לכף זכות ולסלוח לו זה גדול עליך?"
באותו רגע ידעתי שהגיע הזמן למחילה אמיתית ולסגירת חוב שנמשך על פני שלושים שנה.
בסוף התפילה הוא, שעכשיו אוכל לקרוא לו גם בשם: אחיה, הגיש אליי את היד בחיוך:
'כתיבה וחתימה טובה', ברך אותי.
הסתכלתי עליו, משחרר בכמה שניות שלושים שנות כעס ועלבון. מחכה לאוויר הנקי והטהור.
'גם לך', אמרתי מכל הלב.
הרגשתי איך שהקב"ה מסתכל עליי בהקלה של הורה שהרגע הרוויח את החיים של הבן שלו ולוחש לי: 'תודה לך, בתור אחד שכל הזמן פוגעים בו, אני יודע כמה קשה המחילה הזו יכולה להיות'.
המאמר יתפרסם בעלון "השבת" של "צהר". לתגובות: avinoam811@gmail.com. הכותב הינו מנהל מחלקת ההדרכה של 'מקום בלב', תנועת הנוער של ה-OU בישראל