לא מספיק רק לדבר עם הילדים על מיניות

היום אנחנו מסוגלים לשמוע, לקבל ולטפל את מה שהיה בעבר מוסתר ומושתק. הילדים שלנו, כך אני מקווה כבר גדלים בעולם שונה. עולם שפחות סובל את השתיקה שבפגיעה. מה הלאה?

חדשות כיפה מיכל פרינס 21/01/16 15:37 יא בשבט התשעו

לא מספיק רק לדבר עם הילדים על מיניות
shutterstock, צילום: shutterstock

אנחנו נחשפים לאחרונה לסיפורים עצובים וכואבים של בני נוער ומבוגרים שגדלו עם הצל הכבד של פגיעות מיניות. ילדים שגדלו בישובים לצד מבוגר קרוב שפגע בהם בגוף ובנפש. הרשתות החברתיות והתפרקות ההיררכיות המקובלות מאפשרות להם לצאת, לספר, לחלוק ולהוריד מהמעמסה שחונקת את גרונם וגופם במשך שנים.

ב"ה העולם השתנה ומי שבעבר לא הצליח לפרוץ את החומות יכול היום לטפס החוצה, להיחשף ולדעת שיש מי שיכיל אותו. היום אנחנו מסוגלים לשמוע, לקבל ולטפל את מה שהיה בעבר מוסתר ומושתק. הילדים שלנו, כך אני מקווה כבר גדלים בעולם שונה. עולם שפחות סובל את השתיקה שבפגיעה.

העולם השתנה ואנחנו אתו ועדיין כל קריאה של סיפור חדש שיוצא לרשת מעלה אצלי את השאלה האם אנחנו באמת במקום אחר. האם אנחנו באמת מחנכים אחרת? האם אנחנו מצליחים לפתוח ערוץ תקשורת עם הילדים שלנו שמאפשר להם לבוא אלינו עם שאלות, התלבטויות או חלילה במקרה של פגיעה.

לדעתי, השלב הראשון בתהליך השינוי כבר קרה. העלנו על נס את החשיבות בדיבור, בפתיחות ובלמידה. הנושא עולה שוב ושוב במקומות חשובים מעין כמותם. הורים, צוותים חינוכיים ואנשי טיפול, כולם נרתמים לעשייה. העיתונות והרשת (המגזרית, יש לומר...) לומדים טיפין טיפין כיצד לגשת לנושא בנושא ממקום נעים, מכבד וצנוע. ימי עיון, כנסים וקורסי הכשרה מקדמים את הנושא בצעדים גדולים אל עבר עולם מודע, נגיש ומאפשר.

עכשיו הגיע הזמן לעלות מדרגה ולדבר על המהות. מהו חינוך למיניות? האם חינוך למיניות הוא לתפוס את הילד לשיחה ולספר לו 'איך ילדים באים לעולם'? האם חינוך למיניות זה ללוות את הילד והילדה לקראת ההתבגרות הפיזית שלהם? האם מספיק לנו 'לדבר' על זה?

כן, אבל לא רק.

עד היום ההסתכלות על חינוך למיניות, בארץ ובעולם היתה כאל זירה לימודית. יותר לימוד מיניות מאשר חינוך למיניות. פיזיולוגיה, מחזור חודשי, דימוי גוף, 'נורות אדומות', מניעת פגיעות מיניות ועוד ועוד. פחות חינוך, יותר ידע - יותר שכל, פחות מדי גוף.

שינוי התפיסה טמון בהסתכלות על חינוך למיניות כעל כל אתגר חינוכי אחר. לא יתכן שקהילה קיבוצית תביא מרצה חיצוני שילמד את הילדים על ערכי השיתוף והקהילתיות. לא נעלה על דעתנו שנשאיר לצוותי החינוך בבתי הספר את החינוך הדתי של ילדינו.

צריך לומר בקול, חינוך למיניות לא בהכרח שווה חינוך לחיי אישות. חיי אישות לא עומדים בפני עצמם, זהו אחד המופעים של המיניות. חינוך למיניות בריאה מאפשר חיים של גוף, הקשבה לגוף, הנאה - לאו דווקא מינית, יכולת לתקשר, יכולת להיות מחוברים, לאהוב.

להיות בן אדם מיני זה לאו דווקא לדעת איך באים ילדים לעולם. להיות בן אדם מיני זה להיות בן אדם מרגיש, נוכח, גופני. אדם שמסוגל להיות כאן ועכשיו...

כבר אמרו רבות וטובות לפני - חינוך למיניות לא מתחיל בכיתה ו' עם השיחה על המחזור החודשי. חינוך למיניות הינו תהליך. תהליך שמתחיל עם הלידה. בחיבוק ובמגע. בהתייחסות מכבדת לגוף, בהגדרת גבולות ויצירת שיח מכבד ונעים אודות הגוף.

אחרי שהשלב הראשוני מאחורינו, אחרי שנחשפנו והתעוררנו ורגע אחד לפני השלב הבא, שלב ה'איך', אנחנו חייבים להקדיש זמן ומחשבה להבנת המהות. לחיפוש הגוף שלנו. לתת לעצמנו זמן להבין אם אנחנו רחוקים או קרובים, קשובים או מתעלמים לאותות והמופתים שהגוף מסמן עבורנו.

בניגוד לאתגרים חינוכיים אחרים, האתגר הזה תופס אותנו בבטן הרכה, לא תמיד מוכנים להתמודד עם מה שהילדים מזמנים לנו. בשלב הזה, אחרי שהבנו כמה חשוב לדבר עם הילדים אנחנו חייבים לתת עוד רגע של עיבוד עם עצמנו. להסתכל פנימה ולשאול את עצמנו - מי חינך אותנו למיניות? מי לימד אותנו לאהוב את האחר? ויותר חשוב, מי לימד אותנו לאהוב את עצמנו?

אנחנו חייבים להכיר בתהליך שעברנו ולהתמקם עבור עצמנו איפה אנחנו עומדים היום. כשנבין את הדברים האלו ונרגיש את הגוף מחדש נהיה מוכנים עבור ילדינו. להיות שם ולתת להם את כל מה שנדרש כדי ללמוד לאהוב. את עצמם.

מוקדש לעילוי נשמתה של דפנה מאיר הי"ד

מיכל פרינס, דוקטורנטית בחוג למגדר באוניברסיטת בר אילן ומייסדת מרכז יה"ל

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן