שלום.
אני מדריכה בתנועת 'עזרא'.
לפני שבוע הייתה הכנה למחנה, ושם פגשתי בפעם הראשונה - ולצערי כי רב, גם האחרונה - את מיכל רזיאל, שנהרגה בפיגוע ההתאבדות במסעדת 'סבארו' בירושלים.
ילדה חמודה, טובה, בעלת חסד עצומה, שמחה ועוד.
קשה לי להבין איך אדם כזה טוב הולך לאכול פיצה ולא חוזר.
אני לא חברה טובה שלה או קרובת משפחה, ובכל זאת: הידיעה שמישהו שפגשת למשך יומיים לפני שבוע-ובשבוע הבא היית אמור לפגוש אותו שוב, הלך לבלי שוב, כואבת.
מה עושים? מה אומרים לחניכים? לעצמנו?
תודה, יעל.