אתמול פורסם סקר חדש שנעשה בקרב ריכוזים של צעירי המגזר הדתי לאומי בערים הגדולות, ובו התגלה כי הצעירים הדתיים חשים בדידות לעיתים קרובות. מסתבר, כי צעירים דתיים כמוני, שמתגוררים בגבעת שמואל, כמעט ולא נפגשים עם שכניהם במפגשים חברתיים, ולמחציתם אין יותר מאשר חבר או שניים בכל העיר. על פי הסקר מדובר ב58%, נתון די גבוה.
הבה נשאל את עצמנו - האם לא קרה לנו אי פעם שהרגשנו בודדים? הרי כולנו ברגעים מסוימים בחיים מרגישים לבד. אמנם לא תמיד זה דבר כל כך רע, לפעמים אנו זקוקים לקצת שקט מכל ההמולה והטירוף שעברנו במהלך היום. אך בחברה הדתית והצעירה, הבדידות אמורה להיות תופעה חריגה.
החברה הדתית מושתת על יסודות של קהילה. וקהילה דתית חייבת גרעין קשוח שימשיך את מנהגי המסורת. בשביל להרגיש את תחושת השייכות הקהילתית, רוב הרווקים הדתיים מתחתנים, מכיוון שכל חיי הקהילה היהודית דתית, מבוססים על חיי נישואין והקמת משפחה. לכן לרווקים הדתיים, כמעט ואין מקום בו הם מסוגלים להרגיש תחושת שייכות, עצם הגדרתם כצעירים רווקים מרחיקה אותם מבית הכנסת ומחיי הקהילה. יחד עם זאת, גם זוגות צעירים חווים את תחושות הבדידות הללו.
לדעתי, מדובר במגמה גלובלית שמאפיינת את דור ה-Y, דור ילידי שנות ה-80 וה-90. זהו דור שאפתן ועקשן שלא מוותר על החלומות שלו. בדרך להגשמה העצמית, הוא ממשיך לחפש אהבה או תחושת שייכות. כולנו הפכנו לאינדיבידואליסטים חסרי תקנה, ולכן החיפוש אחר חברים לא נחשב לדבר פשוט. קשה לדור הזה לסמוך על אנשים, כי הוא בעיקר סומך על עצמו. מה שמסביר את הנתון שמראה, כי רוב תושבי גבעת שמואל לא מסוגלים לנהל שיחה, אפילו עם האנשים שעולים איתם במעלית.
אולי זה יפתיע אתכם, אבל האמת היא שזה די משקף את המציאות. מסתבר שעל פי הסקר של מכון סמית, 6% בלבד מתושבי מודיעין נמצאים בקשר יומיומי עם שכניהם. אבל בעצם, איך הם בכלל אמורים להיות איתם בקשר? אנחנו חיים בעולם מודרני בו צעירי המגזר הדתי כבר לא עובדים בשכונה הקטנה בה הם גדלו.
בשעה בה תקשורת ההמונים עוברת שינויים ותהפוכות, התקשורת הבינאישית הולכת ונהרסת. במקום לדבר פנים מול פנים, עברנו להתכתב בקבוצות ווטסאפ המוניות. וככל שהעיר יותר גדולה, כך תחושת הבדידות מתעצמת. הדת אמורה לחזק ולקרב בין הצעירים הדתיים, אבל נראה כי ככל שעובר הזמן, צעירי המגזר נחלשים באדיקותם הדתית. כך בשנים האחרונות מתגלה רצף של רמות דתיות שונות ומשונות, והרבה מאוד דתל"שים מסביב.
ההבדלים בין גברים ונשים ניכרים גם הם בסקר ומצביעים על בדידות גדולה יותר של הנשים. בעוד 57% מן הנשים מעידות, כי הן מדברות עם השכנים במעלית או כשנפגשים במקרה, רק 35% מן הגברים מעידים כי הם מנהלים "סמול טוק" עם שכניהם במעלית ובאזור המגורים. לעומת זאת, אחוז גבוה יותר בקרב הגברים (45%) מעיד כי הוא מכיר את השכנים טוב וכי הם קופצים אחד לשני מידי פעם, זאת בהשוואה ל-27% בלבד מן הנשים, המעידות על כך.
הסקר, שהתבצע בערים גבעת שמואל, מודיעין ופתח תקווה לא מצביע על חידוש משמעותי, מכיוון שמגורים בעיר הגדולה, בדרך כלל יוצרים תחושת ניכור לעומת קיבוצים או מושבים. החידוש הוא שהדת, שתמיד חשבנו שעוזרת לאדם ברגעי חולשה ומצוקה, לא תמיד יכולה לתת מענה לתחושת הבדידות.