האמת היא שאין רגע שבו מחליטים, כי אין רגע שבו לא מחליטים. גם אם לא במודע, הרי שבזרמי העומק אין שמן שלא חולם להשאיר את הכרס בצומת הקרובה, ולצאת לעולם אדם חדש. אפשר להתכחש; לדחוק את זה לקרן זווית. להציג פנים אחרות כלפי חוץ. אבל האמת היא שאין שמן שלא רוצה להיות רזה. אני יכול לקבוע זאת כי אני עצמי נמצא שם. אני מכיר את כל הטריקים. את כל השיטות. בסוף היום, אחרי 18 שעות של בליסה בלתי מבוקרת, כשאתה עולה על המיטה, אתה שונא את עצמך ואת מה שנהיה ממך. אתה תמיד מלווה בתחושה שהחיים לא הוגנים אתך. זה לא פייר שהגנטיקה דילגה עליך. זה לא בסדר שפה ושם יש כאלה שהצליחו, ורק אתה שניסית שוב ושוב נחלת מפלה.
שלום וברכה. קוראים לי איתמר מור ואני "שמן משוקם". שמן- משום שאני עדיין חושב כמו שמן, מתמודד עם אתגרים של אנשים שמנים, רואה את עצמי שמן. משוקם- כי היום עובדתית אני שוקל 45 קילוגרם פחות ממה ששקלתי בחנוכה לפני שלוש שנים. אבל העובדה הזאת היא לא ערובה לכך שאני לא אחזור להיות שמן. הקילוגרמים הלכו. הגנטיקה וצורת החשיבה נותרו כשהיו. הדבר היחיד שאני יכול לעשות הוא להזכיר לעצמי יום יום איפה הייתי ולמה אני לא רוצה לחזור לשם.
אז איך מחליטים? מתי מתרחש הרגע המואר שממנו והלאה זה מצליח? אני נוהג לומר שזו לא ההחלטה אלא המקום ממנו אתה מחליט. אנשים שפוגשים אותי שואלים אותי "איך עשית את זה?". בשאלה הזאת הם לכאורה מתכוונים לשאול: "מה הייתה השיטה שלך שבזכותה הצלחת". מי שמכיר לעומק בני אדם יודע שלא זו הכוונה. את הדרך כולם מכירים. אין סוף אתרים ובלוגים באינטרנט יתנו לכם דרך חינם אין כסף. הבעיה היא לרצות לצעוד בה. לכן אני עונה כל פעם את אותה תשובה: "אני רציתי מאוד". והאיש העומד מולי טוען כלפי "אבל גם אני נורא רוצה, אבל לא מצליח". המסקנה היא שאתה כנראה לא רוצה מספיק. האמת היא שהמציאות לא מקילה. בכל חנות יש היום מחלקת מידות גדולות שגם את הלוויתן ושור הבר אפשר להלביש בה מחלצות. התרבות בה אנו חיים: תרבות בתי הקפה, בתי המאפה וריאליטי הבישול, מספר לנו כל הזמן שלבלות וליהנות פירושו לאכול. כששאולים "לאן נצא?" לא מתכוונים לטיול, אלא לאיזו מסעדה. לך תלחם מול זה. לך תלחם מול עצמך.
אני חושב שכמו בנס חנוכה, גם ניסים מהסוג שאני חוויתי, מתרחשים רק כשיש מי שנעמד על רגליו וצועק "מי לה' אלי!". מעבר להיותי שמן, אני מעולם לא עשיתי פעילות גופנית. ביסודי, בתיכון וגם בצבא הייתי פטור מלעשות כמעט כל דבר (למעט לנשום בגלל שיש לי אסטמה). והנה בעוד שלושה שבועות אני עומד לרוץ את מרתון טבריה המלא, את כל 42.2 הק"מ. המקום שמחולל נס שכזה, הוא בדרך כלל כואב מאוד. הוא כרוך בסוג של נואשות. החיים דוחקים אותך עם גבך לחומה ומאיימים לרמוס הכל, והברירה שלך היא להיות או לחדול. מי שבוחר להיות עשוי לעשות מעשים בלתי הגיוניים בעליל: מעטים מול רבים, כהנים מול גייסות קרביים, רוח מול חומר. הקולות באחורי הראש יטענו שאין סיכוי. מי שיהיה מספיק חזק כדי לדחות אותם ולא להקשיב להם, יצליח לבוא אל המקום החדש.