במיתוס הנוצרי, שיש לו שורשים גם ביהדות, מסופר על נפילת המלאכים. זמן קצר לאחר בריאת העולם, התמרד לוציפר, מלאך האור, כנגד אלוקים, ויחד איתו שליש ממלאכי השמיים. מלחמה גדולה התחוללה, ובסופה הושלכו לוציפר והמלאכים המורדים מהשמיים אל מעמקי הגהינום. שם יצרו להם ממלכה משלהם, רחוקה מאורו של אלוקים. לוציפר הפך לשטן, אויב האל, והמלאכים הנופלים הפכו לשדים.
כשאני מתבונן במכה הנוראה של החילון שהיכתה בעם ישראל החל מתקופת ההשכלה, הדימוי שעולה בראשי הוא של נפילת המלאכים. אירוע טראגי במימדים קוסמיים, שעיוות את כל דמותו של העולם, והרחיק את האנושות מאור ה'. כל יהודי שעוזב את התורה, שפורק מעליו עול מלכות שמיים, הוא מלאך שנופל. אובדן גדול לעם ישראל, פוטנציאל גדול שירד לטמיון, וכאב גדול בליבו של אלוקים.
כמה נלעג בעיניי הכינוי ההומוריסטי "דתל"ש" לאותן נשמות שנפלו. "דתי-לשעבר". כאילו שהדת אינה אלא אופנה או מקצוע, שאפשר להחליפו כרצונך. כאילו שלהוריד את הכיפה זה לא יותר משינוי קוסמטי. נשמה שנפלה אינה עניין להומור וקלות ראש; בעבר, היו יהודים יושבים שבעה על אובדים שכאלה. נסו לבוא לאדם ששכל את בנו, ולומר לו שבנו אינו אלא "חל"ש" - חי לשעבר. משעשע מאד זה יהיה, ללא ספק.
ההחלטה "להוריד את הכיפה", להגדיר את עצמך כחילוני או ככופר, היא בראש ובראשונה מעשה של בגידה. בגידה בעם ישראל לדורותיו, שמסר את נפשו כדי לשמור ולהעביר הלאה את המסר האלוקי, את התורה ומצוותיה. בגידה באינספור יהודים שנרצחו, עונו, נטבחו, הועלו על המוקד והומתו במיתות משונות, כדי לא לוותר על אמונם ועל דתם. בגידה באבות ואמהות שחסכו לחם מפיהם כדי שילדיהם יוכלו ללמוד תורה. זה לא משנה בכלל מהם הנימוקים לבגידה זו. להרבה בוגדים יש נימוקים מצוינים למה שהם עושים - בין אם מדובר בפיתויים של כסף, כבוד וכוח, או בשינוי אמיתי של תפיסת עולמם והשקפתם. אבל חייל צה"ל שיערוק משדה הקרב כדי להצטרף לחמאס, גם אם הוא עושה זאת כי באמת קשה לו בצבא, כי נמאס עליו שלטון הכיבוש, וכי הוא השתכנע שהערבים הם הצודקים - עדיין הוא בוגד. אפשר להבין אותו, אפשר לרחם עליו, אבל אי אפשר לסלוח על בגידתו. אדם שיורק בפרצופם של מיליוני יהודים מהעבר, של אבותיו ואבות אבותיו, עשה מעשה בלתי נסלח. אולי הוא רשע, ואולי הוא מסכן וראוי לרחמים. זה לא משנה. המעשה עצמו הוא עוול בלתי יכופר. וזה עוד בלי לדבר על אלוקים עצמו. הבגידה ביהדות ובמסורת חמורה מספיק לכשעצמה.
וכשמלאך נופל, או כשנשמה אובדת, הם לא נשארים חופשיים או מנותקים. הם חוצים את הקווים לצד השני, "לצד האחר". הם הופכים להיות חלק מעולמו של השטן, עולם של ריקנות וכפירה, עולם שאוטם את עצמו בפני אורו של אלוקים. יכול להיות שיש שם דברים טובים; ללא ספק אפשר למצוא גם ב"צד האחר" אנשים טובים, נחמדים, ערכיים ובעלי מידות טובות. אבל קדושה אין שם. אלוקות אין שם. מתחת אורו המתעתע של "מלאך האור" (או הנאורות) מתגלה חשיכה ריקנית המכרסמת את עצמה, ומובילה את האדם והאנושות לפי שחת. תסתכלו על ה"תרבות" של היום, על הניוון והרדידות, המציצנות והסטיות, על הניסיונות הנואשים למצוא ריגוש וסיפוק בחלל הריק. כן, חלל פנוי נותן בהתחלה תחושה של שחרור וחופש - אבל סופו אינו אלא נפילה נואשת.
זה לא משנה מהן הסיבות לנפילה. השטן יודע את מלאכתו היטב, ויש לו הרבה נימוקים משכנעים, החל מטיעונים פילוסופיים מתוחכמים, וכלה בתאווה גסה שאפילו לא מנסה להסוות את עצמה. הנופלים עשו את בחירתם, והם ישאו באחריות עליה. אנחנו יכולים לכעוס עליהם, לכאוב עליהם, או לרחם עליהם, גם אם הם מצהירים על אושרם ועל ה"אור" שגילו. אבל אסור לנו להיות אדישים כלפי הנפילה, או לקחת אותה בקלות ראש ובהומור. אחרת, אנו עושים את הצעד הראשון לקראת נפילתנו שלנו. ואסור לנו ליפול.
הכותב הוא דוקטורנט במחלקה לפילוסופיה כללית בבר אילן. לבלוג האישי של משה רט.