האם ניתן להתמודד עם פיתויי האינטרנט באמצעות הסברים שכליים או רגשיים? כגון, להסביר שהצפייה בתכנים לא צנועים תפגע באדם בפרט וביחסיו עם בת זוגתו בכלל, או להסביר כי ניתן להתמודד עם הפיתויים על ידי אמונה בכל הלב שאפשר להתגבר על היצר.
ברצוני להתייחס לשאלה זו דרך הסיפור התלמודי על רב עמרם חסידא (קידושין פא.). בסיפור זה מסופר כי בעיר נהרדעא שמו מספר נשים (שחולצו מהשבי) בעליית הגג, בבית רב עמרם, ונטלו את הסולם כדי שלא ניתן יהיה לעלות אליהן. בשעת לילה מאוחרת ראה רב עמרם את אחת הנשים, נטל את הסולם (שבדרך כלל נדרשו מספר אנשים כדי להרימו) והחל לעלות אליה, אך כאשר הגיע לאמצע הסולם החל לצעוק 'אש בבית עמרם' (כדי שיבואו אנשים וממילא לא ייכשל בעבירה).
מדוע אפוא נהג רב עמרם בצורה פרימיטיבית, לכאורה, במקום לומר לעצמו שהוא נבחר להיות אחד מהעומדים בחזית המערכה ובכוחו לגבור על יצרו (אם רק ירצה ויאמין בכך באמת), או לומר לעצמו שאין טעם להחסיר מחלקו בעוה"ב לטובת הנאה רגעית בעוה"ז, או לומר לעצמו שיהיה זה עוול נוראי לנצל את האישה האומללה שרק זה עתה חולצה מהשבי או כיו"ב.
ברצוני להבהיר, כי גם אני חושב שהסברים, שכליים או פסיכולוגיים, יכולים לסייע בהתמודדות עם היצר, וראוי לומר אותם (בייחוד לבני נוער), אלא שלדעתי הסברים אלו - טובים ככל שיהיו - לא יעזרו לו לאדם "בעידנא דריתחא" (תרתי משמע - שעה שהאדם "רותח" או שהיצר "רותח").
בכוחם של הסברים אלו לעזור לאדם שעה שהוא נמצא במצב רוח טוב או כשהוא מוקף בבני אדם. אך בשעה של עצב, בדידות או כעס (או בשעת לילה מאוחרת) ספק רב אם האדם או הנער יזכור את ההסברים מדוע כדאי לו להימנע מצפייה בתכנים אסורים.
ידוע הוא הביטוי "אין אפוטרופוס לעריות" (כתובות יג:). "כלומר, במקום של עריות אין אנשים נאמנים שישמרו עצמם אלא הכל חשודים לגבי זה" (לשון הרב שטיינזלץ, שם).
במובן מסוים, הניסיונות שעמם מתמודד הדור שלנו אף קשים מן הניסיון של רב עמרם, שכן: רב עמרם לא היה תלוי רק בעצמו אלא גם בהסכמתה של האישה, ובנוסף היה הוא צריך לטרוח (להביא סולם כבד ולטפס עליו) כדי להיכשל בעבירה. לעומת זאת, האדם אשר מצוי "בייחוד" עם אינטרנט (ללא חסימה) אינו זקוק להסכמתו של צד נוסף כדי לצפות בתכנים לא צנועים, ובנוסף אין הוא צריך לטרוח כלל כדי להיכשל בכך. הקלות והזמינות שבהן ניתן להיכשל בעוון זה הופכות אפוא את הניסיון לקשה מנשוא.
לאור האמור לעיל, בדבר מוגבלותם של ההסברים במניעת "נפילות", עשויה לעלות השאלה כיצד עלינו לנהוג עם ילדינו? האם עלינו להוציא את האינטרנט מן הבית (או לא לאפשר להם לגלוש בו)?
דומני שתשובה לכך ניתן להביא מהסיפור הנ"ל, רצוני לומר, כי כשם שחכמי נהרדעא לא נרתעו מלשים את הנשים בעליית הגג בבית רב עמרם, אך יחד עם זאת הזיזו את הסולם כדי "לחסום" את הגישה לעליית הגג; כך גם אנו לא צריכים להירתע מלשים אינטרנט בבית, אך יחד עם זאת צריך לחסום את הגישה לתכנים לא צנועים, כך שילדינו לא ייחשפו לתכנים אלו, בשוגג או במזיד.
מובן שבאינטרנט יש גם דברים טובים (בבחינת 'זה לעומת זה עשה הקב"ה'). אני ללא ספק מאמין באינטרנט. ובדרך כלל אני גם מאמין בדרך של התמודדות (בחברה מעורבת, בשירות בצבא ועוד).
אך דומני כי בנוגע לסוגיה המורכבת של גלישה באינטרנט, ובפרט כאשר הגולשים הם ילדים ובני נוער, היו אומרים חז"ל: ברא הקב"ה אינטרנט, ברא לו חסימה תבלין. ויפה שעה אחת קודם!