להסתובב עם ילדה אפריקאית וילד מלוכסן שהם הילדים שלי, זו חוויה מיוחדת מאוד. רותי גיסתי לקחה אותם לדוכן פופקורן יחד עם ילדיה כאשר בילינו יחד בהפנינג, והיא חזרה המומה: ''ככה זה תמיד??!!'' במרחק הקצר שהם עשו היא ספגה 2 שאלות, 4 הערות ומאות מבטים.
בעבר הייתי רגישה יותר, כל מבט היה כאילו ננעץ בי וגורם לי להסמיק או לרצות להתחבא. גדלנו ברוך ה' ועכשיו אני מרגישה הרבה פחות רגישה. כשיהונתן היה פצפון אפילו עצרו אותנו באחד המחסומים בדרך הביתה, החייל ביקש לפתוח את החלון ושאל בנוקשות ''של מי הילד הזה שם מאחור?''. ומדי פעם יש אנשים ששואלים אותי ''היא שלך??'' ואני עונה שהיא אכן שלי, ''נו, באמת! היא שלך''?. בפורים אחרון כשאסף הלך עם שחר לרב להביא משלוח מנות, מספר אברכים שאלו אותו ''רבנו איך לאבא כזה לבן יוצאת ילדה כזו שחורה?''.
פעם חשבתי שצריך לענות ביצירתיות שגובלת בציניות, היה בי צורך להעמיד את השואל או המעיר או הנועץ מבטים במקומו או אפילו לחנך אותו, להכניס לו בחזרה. זה עבר לי כשהבנתי שזה שולי וכמעט חסר סיכוי להשיג את המטרה. מה שמשנה באמת הוא שהילד שלי לידי והוא שומע והוא מרגיש בדיוק כמוני והוא מרגיש ושומע אותי. בערוצים המשוכללים שיש להם, ילדיי קולטים אותי כיצד אני מגיבה – בשפת גוף ובדיבור ובהבעות פנים. אז אני מוצאת את עצמי מתעלמת בכנות מהחוצפה או מחוסר הנעימות ועונה בשפה שאנחנו מדברים גם בבית, ''שחר שלנו לא יצאה מהבטן שלי ולכן אנחנו לא דומות בצבע'', ומכוונת לערוצים הפתוחים לרווחה של ילדיי שאיתי. ככה בחיוך ובקלות, לא עושה עניין יותר ולא לוקחת נשימה, כי מה שחשוב באמת זה לבנות לילדים שלי עמוד שדרה פנימי חזק, שמח ולא מתנצל. שפת האימוץ היא חלק מהשפה אצלנו בבית. יהונתן ושי -לי חברים מאז שהיו פעוטות בני שנתיים. שי -לי ילדה מתוקה מדבש שאוהבת לשחק עם יהונתן במשחקי נסיכות ואבירים. כאשר היו בני 5 קלטתי אותם מדברים במטבח: ''למה אתה נראה שונה מההורים שלך?'', כאילו שמה לב רק עכשיו, ''כי לא יצאתי מהבטן של אימא שלי''. ''אהה אבל למה היא לא יכולה ללדת כמו כולם?' ''נו בגלל שהיא עקרה, כמו בפרשת שבוע". באותו הרגע הרגשתי שאולי קצת הגזמנו עם שפת האימוץ, ומאיפה למען ה' הקשר לפרשת שבוע?? מבטיחה שלא ממני.
ליצירת קשר ולהזמנת הרצאות ניתן לפנות לתהילה בכתובת המייל: thilamam@gmail.com.