חלפו חודשים ולא זכינו לטלפון. היינו מתקשרים לתמר מהשירות למען הילד לפני החגים לאחל חג שמח, ועל הדרך להזכיר לה שאנחנו קיימים. לא היה לנו מושג מה הוא באמת התור לאימוץ והאם יש בו היגיון כלשהו. בדמיוני ראיתי תור אינסופי של זוגות, משהו בסגנון ''תודה שפנית אלינו, מיקומך בתור הוא 367,549'' . פשוט המשכנו בשגרה שלנו ושמחנו מכל הודעה של זוג מהסדנה על אימוץ נוסף.
והייתה גם הודעה אחת על היריון בשביל להצדיק את המיתוס שאומר שברגע שמחליטים לאמץ זוכים בהיריון. שלושה זוגות כבר חובקים בנות יפיפיות, ורוני וגל חובקים בן מהמם. חלק מהתינוקות שהו במשפחות אומנה וחלק בבית ילדים עד מסירתם לאימוץ. תווך הגילאים נע בין ארבעה שבועות לשנה, וכל משפחה מאושרת בנס שלה ומתחילה מסע חדש.
בשבוע שבו לחלוטין התייאשתי מלחכות לטלפון והייתי בטוחה שנשכחנו, התקיים בקהילתנו כנס חברים במטרה לדון על סוגיות חברתיות , גיבוש וכו'. התפצלנו לקבוצות דיון קטנות, ותוך כדי הדיון, מישהי שחשתי כלפיה הרבה הערכה אמרה שאין להם חברים כמעט. מישהו השיב לה ''מה עם הזוג הזה שהם השכנים הצמודים שלכם?'' בלי לחשוב פעמיים היא ענתה בפשטות ''הם לא רלוונטיים כי אין להם ילדים''. המשפט הזה שלה הכה בי כמו פטיש והמילים הדהדו בי כמו בסרט אימה: הם! לא! רלוונטיים! כי! אין! להם! ילדים! יכול להיות שהיא התכוונה למשהו אחר ויכול להיות שהיא לא שמה לב, זה לא משנה. היא העזה להגיד את מה שהרבה מרגישים ובזה נתנה הסבר מדהים לתחושת הלבד והבחוץ וכן... חוסר הרלוונטיות.
כבר לא ראיתי את הבחורה הצדיקה והנאה עם המטפחת בעלת משפחה למופת, שמעתי רק את המשפט הקצר הזה ופרצתי בבכי מר. היא הגדירה בדיוק את שבע שנות נישואינו בהקשר של החיים מסביבנו. רמזתי לאסף, יצאנו ובכיתי את נשמתי. כל האכזבות והציפיה, כל הכאב הזה וכל ההשתדלות שרק ה' יודע כמה כוחות השקענו בה, נתקלו בקיר של מבוי סתום ורסיסי דמעות עפו לכל עבר. בתום שבע שנות נישואין וחוסר רלוונטיות לא נותר לנו אלא להחזיק חזק אחד בשני ולבקש מה' שהשנה השמינית תהיה מעל הטבע.