אתם מוזמנים להתווכח איתי על הקביעה הבאה: אני חושבת שבעידן טרום הווטסאפ והפייסבוק החיים היו יותר מרגשים. השמועות על הצטרפותו של יהונתן למשפחת מגן החלו להתפזר באוויר כמו אבקת קסמים ללא תמונות וללא סלפי, וזה השאיר מקום לדמיון ולציפייה.
החברים, השכנים, המשפחה, כולם רצו לבוא ולראות את הפלא הקטן - גדול. ההנחיה שקיבלנו בשירות למען הילד היא להשתדל בשבועות הראשונים לא לחשוף אותו לשום אדם אחר אלא להיות רק אנחנו והוא בקרבה גדולה כמה שאפשר. הגיוני, אבל לכי תסבירי את זה כל אלה שמתרגשים מעומק לבם ורק רוצים לראות אותנו כמשפחה.
פתחנו בסלון פינת לחיים וכל מי שטלפן ביקשנו שיגיע אחרי השעה תשע בערב כשהקטן כבר יישן. דפנה לא טלפנה, היא פשוט הגיעה. לא זוכרת אם היא דפקה בדלת אבל היא עברה את אסף בקלות והגיעה לחדר של יהונתן בנחישות. שם ישבתי על כורסת נדנדה מחובקת עם הגוזל אחרי שסיים בקבוק. דפנה עצרה בפתח הדלת, הסתכלה עלינו, התקרבה ולקחה את יהונתן במהירות שבלבלה אותי. דפנה חיבקה אותו והתחילה לבכות, ממש למרר בבכי של התרגשות.
כשהתגברתי על החוצפה - תעוזה של דפנה חברתי הטובה, הבנתי שאני צריכה להודות לה' כי בעצם היא בכתה את הדמעות שלי. דמעות שלא הצלחתי לבכות מיום ראשון. הייתי טכנית ועניינית ופחדתי שאני לא נותנת בקבוק כמו שצריך, פחדתי שחם לו או קר לו או לוחץ לו הטיטול, דאגתי להרתיח מוצצים ובקבוקים אבל שכחתי להרגיש. והנה באה דפנה והחזירה לי קצת מהרגש.
השעות עד הלילה עברו בשלום ונינוחות, הלילה הגיע ואיתו הצרחות. יהונתן החמוד לא הצליח להירדם, הוא מישש בידיים שלו את הסדין ופשוט צרח. כנראה שהוא התגעגע למוכר ולידוע, לבית הילדים. רק כאשר שמנו מתחתיו את שמיכת הטלאים מבית הילדים עם הריח של המקום, הצליח איכשהו להירדם. אנחנו לא.