איזה עומס היה היום. כך זה לפני פסח – הכלות הצעירות רוצות להספיק להתחתן לפני פסח, אז הקוסמת מארץ עוץ תבשל איזו תכנית קוקטייל כדי שלא תהיינה תקלות בחופה... אני באיחור. בעוד שעתיים, אני אמורה להעביר שיחה למדריכות כלות באשדוד. אני אוספת את הציוד, מסדרת את הניירת, חותמת על מכתבים, מסיימת לעבור על המיילים (אין לי טלפון 'חכם'!), עונדת את התיק העמוס על הכתף, ופונה לעבר הדלת. מקווה להספיק להכניס משהו לפה, לפני ההרצאה.
והנה, צלצול בקו הפנימי של המרפאה. המזכירה המתוקה מספרת לי שהזוג שמוזמן ל16.00 (השעה 17.45!) הודיע שהוא מאחר ומגיע בעוד עשרים דקות… האמת היא שכבר מחקתי אותם מרשימת המוזמנים. "מה שמם"? אני משחררת אנחה. "משפחת לוי- אורי ושושי" היא משיבה. "הבעל אמר שהוא יגיע לבדו הפעם". אני מרגישה שהדם מטפס לאורך מסלול עורקיי בתזזיות ובמהירות הבזק הוא מגיע לסוף מסלול: הרקות שלי דופקות בעוצמה. אין מנוס. לאורי אני אחכה. זו הזדמנות פז לשבת אתו בנחת, ולנסות להרגיע אותו. יתכן מאד שהאיחור הזה הוא לא מקרי.
אני מתיישבת בשנית. מורידה את התיק מהכתפיים, ומניחה אותו אחר כבוד על הארונית שלצדי. מוציאה את החותמת שכבר תחבתי עמוק לתוך הכיס הקדמי של התיק. אקנה מרק כתום בקופיקס הסמוך. פותחת שוב את המחשב. נוספו עוד מספר הודעות דוא"ל. יש לי כעת כמה דקות להכין מאמר. אולי קודם אתפלל מנחה.
מחוגי השעון נעים בעצלתיים. השעה 18.15! מותשת ומאוכזבת, אני מתחילה להתארגן מחדש. חבל… אורי פספס חלון הזדמנות לשיחת עומק. אבל איחור של שעתיים ורבע - זה פשוט עובר כל גבול. וצריך להגיע להרצאה באשדוד.
דפקה רפה על הדלת. אורי נכנס, חיוור. עומד לפני שולחני, ממתין. בידו מעטפה. אני מבקשת ממנו לשבת. לא מתאים עכשיו לדבר על האיחור. נעביר את זה. הוא מחכה שאפתח את המעטפה שהניח על שולחני בידיים רועדות.
אני נכנסת לתיק הממוחשב של שושי ואורי. כן, הם נשלחו לבדיקת פוריות הגבר לפני חצי שנה! ומאז נעלמו עקבותיהם… אני מרימה את הראש, ומביטה בפניו החיוורות של אורי בשאלה "למה בוששתם לבוא, אורי? לא חבל על הזמן שלכם"? הוא לא עונה. מסיט את ראשו לכיוון הדלת.
אני מעבירה גם את זה הלאה. פותחת את המעטפה. חושכות עיני… הנתונים מראים על ירידה חמורה בכל הפרמטרים. מעט מאד צורות תקינות של תאים נצפו במיקרוסקופ של עובדת המעבדה החביבה.
איך אספר לו. האמת היא, שנראה לי שהוא מרגיש משהו. הוא הרי חשש כל הזמן, ולכן הדחיק ודחה את בצוע הבדיקה. ואולי הוא נבר ברשת, והשווה את נתוני הבדיקה לנורמות המובאות שם. שמא התייעץ עם חבר או עם רב או עם 'מטפל הוליסטי'?
אני מישירה אליו מבט. "אורי"… המילים מסרבות להחרז. אני מרגישה גוש קר ואכזר בגרוני. "אורי", אני ממשיכה. "הבדיקה לא כל כך תקינה…" אני מחכה לצוד את עיניו. הן מושפלות… אני ממשיכה. "אבל זה עדיין לא אומר שהמצב מוכרע. אנחנו נמשיך ונעמיק את הבירור. תבקר אצל אורולוג שיבדוק אותך פיזית, תבצע אולטרסאונד-דופלר (רק גברים מבצעים זאת, אל תדאג!), נשלח אותך לבדיקת דם הורמונלית, בדיוק כמו ששלחנו את שושי. למה באמת היא לא הגיעה אתך היום? אני מתגעגעת אליה…"
הוא נשאר בשתיקתו. אני מניחה שהמבוכה שלו דחקה בה להיעדר מהפגישה היום. היא בוודאי לא תרצה להלחיץ אותו עוד יותר. אני ממשיכה: "תבצעו בדיקה נוספת, מדויקת יותר".
אני מדפיסה את ההפניות וממרקרת את ההוראות המפורטות כדי להקל על ביצוע הבדיקות. אורי ישוב, מהורהר. הוא מסמס מסרון. אולי לשושי? "אורי, אין סיבה לדאוג. אם הבדיקות יצביעו על בעיה ספציפית שניתנת לטיפול, כמו הפרעה הורמונלית בבדיקת הדם, או ממצא של וריד 'מנופח' בבדיקת האולטרסאונד, ננסה לטפל ספציפית בזה. אם לא תימצא בעיה ספציפית הניתנת לטיפול, נתחיל לערוך טיפולי הזרעות".
אורי נראה מבוהל. אני מחליטה לקחת צעד אחד אחורה. "בוא, נראה מה עם הבדיקה השנייה. אולי נופתע לטובה? אני לא מאיצה בכם. תתקדמו לפי הקצב שמתאים לכם. וכמובן, שתתייעצו גם עם הרבנים שלכם".
"דוקטור חנה", אורי פותח לראשונה במילים, "אולי יש תרופה טבעית שתגביר את הפריון שלי? חבר טוב סיפר לי שה'וידה פוריה' מאד עזר לו…" עיניו לחות, מתחננות…
"אורי, אנחנו בדור שמחפש קיצורי דרך…הלוואי וזה היה כל כך פשוט… בוא, נמתין לתוצאות, ואז נהיה חכמים יותר…" נראה לי שחלה האטה בקצב נשימותיו של אורי. אני שולפת דיסק שהוצאתי בנושא פריון לצפייה יחד עם שושי בנחת במחשב הביתי.
"אורי, לצערי, אני צריכה לעוף להרצאה. ממתינות לי כמאתיים נשים. האם יש משהו נוסף? עוד שאלה שרצית לשאול?" הוא נד בראשו לשלילה.
אני יוצאת לאוויר הקר והצלול של ירושלים, קריה יפהפייה. נהג המונית מרעיף עלי מבט רוגז. "גברת דוקטור, אני מחכה לך עשרים דקות! מי ישלם לי את זה?" אני כלל לא שומעת אותו. אורי ושושי יושבים על לוח ליבי – ביחד אנו ממתינים לבאות.