היום הארוך ביותר בחיי היה אותו יום שני שבו לא קרה דבר, שבו לא נפגשנו עם התינוק שיום קודם נודע לנו על קיומו. היומן של תמר היה עמוס ביום שני ולכן לא יכולנו לנסוע לבית הילדים להיפגש עם הגוזל.
זה היה יום ארוך, מתיש ומעצבן מאוד. המחשבות מתרוצצות במרחבים לא מיושבים, הלב עוד דקה מזנק החוצה, הבטן מתהפכת ואין תיאבון בכלל. ואנחנו צריכים להעביר את היום בשגרה ובעבודה כרגיל.
מאחר ולא נפגשנו עדיין עם הקטן, החלטנו שבשלב זה, רק המשפחה הקרובה, טוב, נו, וגם כמה חברות טובות יהיו בסוד העניינים. בלילה שלפני הפגישה לא ישנו בכלל, ובבוקר הכרחנו את עצמנו לבלוע משהו ויצאנו לדרך שעתיים לפני הזמן. בעצת חברה טובה, לקחנו איתנו דובי קטן וחמוד שנוכל להשאיר לתינוקי בבית הילדים. אספנו את תמר בירושלים ויצאנו לדרך.
בישראל ישנו בית ילדים אחד המיועד לילדים לקראת אימוץ, והוא שמור כמו מתקן שב''כ. תמר ניתבה אותנו ממש כמו ג'י. פי. אס, ועד שהגענו לשערי הבית לא היה לנו מושג לאן פנינו מועדות. מבחוץ בית קרקע רגיל עם גדר, ובפנים חצר מוריקה וכמה מתקנים ישנים. המחשבה על כך שבפנים יש תינוקות קטנטנים שגדלים בלי אבא ואמא זעזעה אותי קשות, אבל כרגע אני צריכה להתרכז באחד שהולך להיות שלי.
הוזמנו לחדר של מנהלת בית הילדים, ושם, על כורסאות נוחות, המתח שבר שיאים חדשים. מיהו התינוקי הזה ואיך הוא נראה? איך יגיב אלינו והאם נדע לגשת אליו בלי להפחיד? הוא נמצא כאן למעלה מארבעה חודשים, מכיר רק את המטפלות שמתחלפות במשמרת. אנחנו זרים לחלוטין. את אסף הזהירו שאולי המגע הראשוני ילווה ברתיעה כי הקטן מכיר רק מטפלות- נשים.
הנה הדלת נפתחה והפסקתי לנשום. נכנסה מטפלת ששמה נדיה והיא מחזיקה בתינוק מתוק להפליא עם עיניים קטנות ונבונות ואף פיצי וידיים רכות, לבוש בחליפה שגדולה עליו. עם כל זה שלא נשמנו, ה' עזר לנו לא לנתק את המוח ובשלב זה התקרבנו אליו לאט לאט שקודם יראה אותנו ורק אחר כך אספנו אותו לחיבוק של הכרות. להפתעת כל הנוכחים בחדר, דווקא כשהיה בידיו של אסף, הניח הקטן את ראשו ברוגע ממיס לבבות. עוד מעט קטנצ'יק נחבק אותך המון ולא נעזוב לעולמים.