עם יציאת התינוק לאוויר העולם, ביחד עם השיליה, יוצא שק עם שבע מאות קילו של רגשות אשם נוחת לך הכתף ואומר- נעים מאוד אני המצפון שלך, עד עכשיו גרתי אי שם מאחורי הלב והופעלתי בכל פעם שזרקת זבל על הרצפה או שעברת ליד קבצן בלי לתת צדקה אבל היי, עליתי קומה ועכשיו אני פה. ואני הולך ללוות אותך מעתה והלאה בכל החלטה שקשורה לקיפוח של התינוק שלך בין אם מדובר על מעשה מזערי או גדול אני אדאג לזה שנקיפות המצפון יהיו חלק בלתי נפרד מחייך.
אם כן המצפון עובד אבל למרות זאת היו פעמים שהחלטתי- אני עושה מה שטוב לי! ויהי מה. אבל עדין, רגשות האשם מכרסמות בי ללא הפסק. אז החלטתי להתיידד איתן ולנקות את כל מה שיושב עלי מהיום שנולדת ואני רוצה להתנצל בפניך תינוק מתוק ואהוב שלי.
קודם כל אני רוצה להתנצל על זה שאתה ילד ראשון. וילד ראשון כידוע, סופג את כל הטעויות. מהעובדה שבמקלחות הראשונות כמעט טבעת ועד הפעמים שנמנעתי מלהחליף לך כי פשוט לא ידעתי איך עושים את זה. ילד ראשון הוא אוסף ניסים שהשאירו אותו חי כי אמנם הוא מקבל את מלוא תשומת הלב אבל הוא גם מקבל הורים טריים והמומים שבחייהם לא שמעו על גזים או נמר על העץ ובטח שלא קמו לצלילי בכי באחת בלילה. אז סליחה על זה.
אני רוצה להתנצל על כל הפעמים שיצאתי איתך לכל מיני מקומות שהקשר ביניהם ובין תינוקות הוא מקרי בהחלט. כל הקניונים, הירידים, מכירות החיסול, בתי הקפה, מסעדות, חניונים, משתלות, בקיצור כל הטיולים הלא נחוצים שעשינו יחד בתקופת חופשת הלידה.
סליחה שלפעמים מעדתי ולא שמרתי על חוקי ההיגיינה המעיקים שכל אמא סובלת מהם. שנפל לך המוצץ והתעצלתי לשטוף, שלא עשיתי לבקבוק שלך סטריליזציה מגיל חמישה חודשים, שלפעמים אני נותנת לך ללעוס לי את הסנדלים לעוד כמה דקות רק כדי שיהיה לי קצת שקט (בתכלס אתה נהנה אל תגיד שלא), על כל העצמים הבלתי מזוהים שהכנסת לפה ולא שמתי לב.
צילום: shutterstock
סליחה שלפעמים אתה בוכה בלילה ואני מסתובבת לצד השני, לא מסוגלת לקום, מייחלת שזה ייפסק, שאבא שלך יקום, מקווה שאולי, הפעם, תמצא את המוצץ לבד (ספויילר- אף אחד מאלה לא קורה..) אז סליחה שלפעמים העלמתי עין (או אוזן).
סליחה שלפעמים אני לא מבינה אותך ונותנת לך את הדבר ההפוך ממה שרצית, או לא נותנת לך בכלל, או פשוט מעבירה נושא. לקח לי זמן להבין את סוגי הבכי שלך, את הקולות שאתה עושה, מתי אתה רעב מתי אתה צמא ומתי סתם בא לך להתפנק.
אני רוצה לגלות לך משהו חמודי, לא, אין לאמא יד שלישית זה הפלאפון שתמיד בסביבה מהיום שנולדת, סליחה שהוא תמיד שם, שאין לי את המסוגלות להיות איתך במאה אחוז ליותר מרבע שעה ותמיד אגניב אליו מבט, עוד מעט זה יתהפך ואני אצטרך להוציא אותו מהיד שלך.
והכי מהכל אני רוצה להתנצל על זה שאני שולחת אותך למסגרת, שיש לי את הצורך להגשים את עצמי ובמקביל לגדל אותך, כמה קשה לאזן בין הרצונות האלה וכמה קל לשכוח הכל ולהתמסר לעבודה, סליחה שאני לא חושבת עליך יותר שאתה שם, סליחה שלפעמים לא שלחתי איתך מספיק בגדים או טיטולים והיו צריכים לקחת עבורך ממישהו אחר (סליחה אמא של עמרי שלא החזרנו לך את המכנסיים שלו עדין). סליחה שבהרגשה האישית שלי לא תמיד היית ולא תמיד תהיה בעדיפות הראשונה. אבל בפועל אתה בוודאות כן.
הפעם בחרתי להתנצל ולהוציא החוצה את כל רגשות האשם שיושבות לי תמיד בעורף, אבל אני מבטיחה לך שאעשה הכל בשבילך תמיד, ושעם כל הסליחות האלה אני מאחלת לנו ומקווה שיהיו הרבה סיבות שעליהם תוכל להגיד - תודה.