אז איפה היינו,
כל אחד יכול לפתוח משפחתון. אבל כדי שמשפחתון יפעל ... זה כבר סיפור אחר.
משפחתון לא נפתח בקבלת הילדים בבוקר ומסתיים בהעברת המידע להורה בסוף היום, זה הרבה מעבר.
נדרשת רגישות ואחריות גדולה, עשייה מתוך אהבה אמתית שלא ניתן לזייף.
אי אפשר לקום על הצד הפחות טוב שלנו ולרחף קצת בתחילת היום. או אולי להתעכב לעוד קפה..
הסיבה העיקרית לכך שהרגשתי שאני לא מעוניינת להמשיך, היא העובדה שהיה לי כל כך קשה להחזיק עסק/משפחתון, כזה כמו שאני מאמינה שצריך ובמקביל להיות גם אימא לילדיי.
הרגשתי שמעבר לעובדה שהעלויות כל כך גבוהות,
החלק הכי קשה זה ההון האנושי הכל כך נדיר.
כמה קשה למצוא מישהי שתתאים למשרה, שאפשר לסמוך עליה,
שתבין את גודל האחריות ותתאים באישיות, ששעות העבודה ומיקום המשפחתון יהיו מתאימים.
היו זמנים שהרגשתי שכל האנרגיות שלי הולכות רק על זה.
במשפחתונים הפרטיים התנאים לרוב טובים אם כי נדרשת מסירות גדולה, זאת לא מערכת משומנת בעלת אפשרויות לתחלופה בסטנד ביי. נידרש תכנון רב על מנת לקבל חופש ומחלה זה בכלל סיפור מורכב. אני לא יכולה לתאר במילים את ההרגשה כשעובדת שלך שולחת הודעה שנפתחת במילים "יש לי חום..." הרצון העמוק להכיל ולהגיד לה, תנוחי תתחזקי, שתדע שאכפת לי באמת ובמקביל לטפס על הקירות בחיפושי אחרי מחליפה. וכשלא נמצאה אחת כזאת... אין הרגשה רעה כמו זאת.
אני זוכרת אחרי הצהריים שלמים שהוצאתי את ילדיי מהצהרונים ועד שהם נרדמו לא יכולתי להחליף איתם מילה מלבד "אני לא פנויה עכשיו" בכעס ותסכול רק כי אני מחפשת עובדת למחר.
על ימי מחלה או חופש עבורי אני בכלל לא מדברת.
כמה התרגשנו כשהתאפשר לנו, לשותפה שלי ולי להישאר בבית עם ילד שלנו שחלה.
וכל זה התאפשר רק כשנמצאה מישהי מספיק מתאימה וראויה לתפקיד. העדפנו לעבוד ברצף ולא להעסיק מישהי שלא היינו שלמות עם הנוכחות שלה. אבל זה במשפחתון שלנו הפרטי.
מה קורה במעונות הגדולים כשצריך צי של מטפלות?
מה קורה כשבעלת המשפחתון כבר נואשת כשהיא בלי שותפה לחלוק עימה ימים ותסכולים?
בדיוק שם מתחילות תקלות.
ויש מטפלות מדהימות, עם רצון טוב ותתפלאו אפילו חכמות,
כי אני לא יכולה לספור את הפעמים ששמעתי,
היא חמה...בגיל הזה לא צריך חכמה.
מטפלות שהשכם בבוקר פותחות כיתות מאווררות, מקררות, מחממות. מרתיחות מים, מרסקות פירות מבשלות דייסה חותכות ירקות. ממלאות מים בבקבוקים, מקבלות בחיוך ובאהבה את הילדים
אחד אחד, שכל אחד ירגיש מיוחד.
אחרי שהן שמעו שאולי קר כאן ואולי חנוק,
אחרי שנתבקשו בעשרות בקשות שונות,
אחרי שקיבלו ילד שאפשר להישבע שלא היה אמור להגיע היום.
אחרי כל זה ועוד... הן רק מתחילות את היום עם זאטוטים שכמה שהם מקסימים יש ימים לא קלים.
הן מקנות ידע, מספרות סיפורים, נותנות חיבוקים ושרות שירים
הכל בגובה הרצפה. הן מפרידות כשיש מריבה, מכילות את הפוגע ובטח שאת הנפגע. הן לא אדישות לבכי ולא לצחוק מתגלגל.
הן דואגות שיאכלו לשובע וישתו לרוויה.
משכיבות לשינה בסבלנות אדירה.
עושות עבודתן נאמנה מתוך אהבה גדולה.
היום שלהן לא נגמר בשתיים. הן ממשיכות עד ארבע ויותר...
אין להן כמעט חופשות והן עובדות גם יולי וגם חלק מאוגוסט.
אם נניח אל מול המטלות והאחריות הרבה שלהן את התנאים שהן מקבלות בחזרה, נשפיל מבט והרגשה רעה תתפשט סביב הלב.
השכר ברוב המעונות הוא בין מבייש למעליב. לא מעבר.
וזאת אחת העבודות הקשות במשק.
האחריות בה היא אינסופית.
גם בחלק מהמשפחתונים וגם במעונות המפוקחים ! לרוב יש בכיתת התינוקות 12 תינוקות בו זמנית ועל כל זה מנצחות 2 מטפלות כי החוק אומר אחת על שש. אם זה חוקי כנראה שזה אפשרי .
כשהבת שלי הייתה בת שנה וחצי הם היו 18 ילדים עם שתי מטפלות,
ובגיל שנתיים וחצי 33 עם שלוש מטפלות כשאחת הלכה באמצע היום.
ורוב המטפלות היו מקסימות ממש. אבל איך מטפלת בכזה עומס תראה שהבת שלי קודחת מחום? ולא משנה מה אומר החוק ומה החליטו הממונים עליה, בסופו של יום היא פוגשת אותי, את האמא וממש לא נעים לה.
אני לא מבינה מה מניע נשים לצאת לעבוד במקומות הללו.
אני שעבדתי במסגרות קיבוציות, כשהסטנדרט הוא הגיוני יותר מבחינת מספר ילדים למטפלת, ידעתי ימים ללא רגע דל.
במסגרות העירוניות, המושביות וגם הפרטיות כמות הילדים על מטפלת או מטפלת על ילדים, איך שלא נסתכל על זה, לא הגיוני ולא נתפס.
וזה לא אשמת המטפלת למרות שהיא תתמודד עם הקשיים והיא זאת שתספוג את התלונות.
היא זאת שלא הייתה מספיק חיננית בסוף היום (כי אנחנו האימהות חינניות תמיד) היא התבלבלה בין הנעליים, היא לא שמה לב שיש ילד שלא הוחלף לו הטיטול, היא היא והיא. רק היא.
המטפלת, האישה הכי טובה בעולם, כשיש באחריותה 11 ילדים בני שנתיים מספיק שאחד צריך החלפת טיטול, שלאחת ברח במכנסיים, היא מפנה את הגב או משאירה לבד 10 ילדים רק לכמה דקות...
והיא מעולה ממש, ויש לה רצון טוב וכוונות נהדרות.
אבל אלו התנאים.
כבעלות משפחתון היה לנו מאוד חשוב העניין המספרי, ידענו במה נוכל לעמוד בהצלחה, לא רק חוקית. היו לנו הסטנדרטים שלנו וידענו במה אנחנו מאמינות.
פחות ילדים על יותר צוות זה בהכרח לא קל כלכלית.
העלויות גבוהות, למצוא עובדים ראויים,
האחריות העצומה, העבודה עצמה, היום יום- לא פשוט בכלל.
ברגע שהרגשתי שכשאני עושה כמו שאני מאמינה זה הופך מקשה לבלתי אפשרי אז פרשתי.
כל אחד יכול לפתוח משפחתון אבל להפעיל אחד כזה ובסטנדרטים ראויים לפעוטות.. זה כבר סיפור אחר.
אז מה בכל זאת?
המשך יבוא...
שירי רימון- בעלת משפחתון לשעבר. נשואה לנדב, אמא ל- 4. הקטן בן שנה וחצי, גדל לצידה תוך שהיא כותבת ומחשבת מחדש את מסלולה.