חדשות כיפה

על הקשר בין ברווזון, אירוויזיון והרבה ביטחון!

בימים כאלה של הרבה דיבורים על נטע ברזילי, ילדות מאתגרת חברתית, וניצחון באירוויזיון, אני מוצאת עצמי חושבת על ארגז הכלים שאני מעניקה לבנותיי, האם הוא מספיק להתמודדות עם אתגרי החברה והחיים?

נטע ברזילי בהופעה בכיכר רבין

נטע ברזילי בהופעה בכיכר רביןצילום: תומר ניוברג - פלאש 90

בימים כאלה של הרבה דיבורים על ילדות מאתגרת חברתית וניצחון באירוויזיון. אני חושבת על עד כמה אני צריכה להתערב בחיי החברה של בנותיי.

אני משתדלת שלא.

ועם זאת, לפעמים מזדחל לו רצון לדחוף קדימה, לקחת אחורה, לערבב לתבל, לסייע.

אני סומכת על שיקול הדעת שלהן, אך רוצה להיות שם כדי לקבל עבורן החלטות ברגע האמת. שאהיה רואה ואינה ניראת.

זה כבר לא אפשרי, מזמן עברנו את השלב שאנחנו הולכות יחד לחברה. אנחנו האימהות משוחחות והילדות משחקות לידנו עם תיווך שלנו כשצריך.

הבנות גדלו. הן בבית ספר. יוצאות לבד לגן המשחקים, נפגשות עם חברות, הולכות לסניף ואני לא איתן.

באחד הראיונות השבוע, נטע ברזילי ענתה בביטחון מלא, שהיא מעולם לא הייתה ברווזון מכוער שהפך לברבור, שהיא תמיד הייתה ברבור, "תמיד הייתי יפה  ותמיד נראיתי כמו שאני נראית היום",  והוסיפה שהיא פשוט לא ראתה את זה.

חשבתי לעצמי שכל המילים הלא יפות שנאמרו לעברה, ההתנהגות הפוגענית מצד הילדים שגדלו לצידה במסגרות השונות, הסתירו אותה ואת העוצמה והכישרון שלה. הסביבה סיפרה לה סיפורים והיא האמינה, כי אם כולם אומרים... אולי הם צודקים?

בתוך תוכה היה לה ברור שהיא יפה ומוכשרת. היא רק לא הבינה, זה לא הסתדר לה, אולי כי היא הייתה אחת והם היו הרוב.

מה שהכי בולט לי בין כל האמירות של נטע, מה שאני רואה בה, זה את הילדה המוכשרת והאמיצה שעבדה קשה כדי לסנן אמירות לא רלוונטיות, שלקחה כישרון והפכה אותו לכוח ולעוצמה שלה.

כאשר היא הצליחה להשתיק את הקולות והקשיבה רק לעצמה,

היא מצאה מתחת לכל השכבות, את הביטחון העצמי שאומנם מעט נרמס אבל היה שם תמיד.

ועבדה, עבדה קשה.

והנה היא רואה תוצאות.

אינני יודעת באיזה בית נטע גדלה. אני בטוחה שהיו שם דמויות להישען עליהן.  

בתחילתו של כל יום, ילד יוצא מהבית לעולם עם ארגז כלים ייחודי לו. אלו הכלים שניתנו לו ואיתם הוא צריך לצלוח ולהצליח, והוא גם חוזר בסופו של יום אל אותו הבית.

הבית הוא גם מקום טעינה, לגוף ולנפש.

על הבית להיות חוף המבטחים. המקום הזה שיוצאים ממנו חזקים, שמחים, מלאי אמונה בעצמנו ותחושת מסוגלות. כשחוזרים אליו, מותר להיות חלשים, אפשר להיות מעט מבולבלים, אבל הכי חשוב, נינוחים, אהובים ומקובלים ללא תנאים.

רק ככה נוכל לצאת שוב במיטבנו אל ההתמודדויות השונות.

ארגז הכלים שקיבלנו, בבסיסו נבחר עבורנו, אך בעבודה מאומצת, בחינוך ובכוח רצון ניתן למלא אותו, לתחזק אותו ולשכלל את הכלים שבו.

כשהבית שלנו משמש מקום טעינה טוב הוא מיטיב עם מי שאנחנו נגדל להיות. הוא חזק יותר מכל קבוצת ילדים שלא יודעת להתמודד עם ילדה שגדולה עליהם בכמה מידות. ילדה מוכשרת שכנראה בארגז שלה בין שאר הכלים היו לופר ומיקרופון. איזה ילד יכול היה להבין את זה בתחילת שנות ה- 2000?

בשנת 2018 עם האתגרים החדשים, אנחנו כהורים נדרשים להיות מקום טעינה ולא רק למסכים ניידים.

אלא, לילדנו שלנו. לתת להם בית, משענת, מקום להתבלבל בו, מקום נינוח להיות מי שהם. להיות מקובלים בו ללא תנאים.

ואם נראה לנו שקצת מבולגן להם הארגז. מתפקידנו לחזק, לבסס, לארגן ובעיקר להאמין ולשמוח בהם באמת.

שיהיו בטוחים בעצמם.

כל השאר כבר יסתדר. בעז"ה.



לכל הטורים של שירי, היכנסו!

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

עליזה לביא צילום: יחצ

ח"כ לביא על מעצר הרב הקונסרבטיבי: "אובדן עשתונות"

קרא עוד