סגור

לתפוס רגעים לפני שהם גדלים

"אני אוהבת לצלם, מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי. תמיד הייתה לי מצלמה בתיק. פילים של 36, כי 24 זה לחלשים. המעבר לדיגיטלי והאופציה לצלם כמה תמונות ורק בסוף להחליט מה לפתח, עבורי הייתה המצאת המאה".

שירי רימון
י באייר התשעח
,
25 באפריל, 2018 10:00

צילום: shutterstock

אני אוהבת לצלם, מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי. תמיד הייתה לי מצלמה בתיק. פילים של 36, כי 24 זה לחלשים.

המעבר לדיגיטלי והאופציה לצלם כמה תמונות ורק בסוף להחליט מה לפתח, עבורי הייתה המצאת המאה.

אלא מה... עם השנים הפסקתי לפתח תמונות. נאספו לי תיקיות על תיקיות בערמות. במחשב, בכוננים ועכשיו גם בעננים. כל כמה זמן אני נכנסת לעשות סדר ומקווה שיצא מזה איזה אלבום דיגיטלי.

אולם השילוב בין ריבוי תמונות לבת מזל מאזניים שמתקשה לקבל החלטות מביא אותי לידי ייאוש וויתור.

בשיטוט האחרון שלי בין התמונות התמלאתי בגעגוע לתינוקות שהיו לי. לפעוטה שהפכה כמעט נערה, לתינוקת שעוד לא הצמיחה שיניים והנה הן כבר נפלו ושוב אנחנו מחכים לצמיחתן. לעוברית שהשתוללה לי בבטן ועכשיו מתנדנדת בפראות בנדנדות וגם מחברת פאזלים למופת. לתינוק שרק נולד והנה הוא גברבר בין שנתיים שיודע בדיוק מה הוא רוצה.

ממש התרגשתי. התחשק לי, ולו רק לזמן קצר, להיכנס שוב לכל אחת מהתמונות, לכל מיני רגעים, לחזור לשם לחיבוק קטן, ל"אף לאף" כזה של פצפונים, להלביש על שידה ולהביט בעיניים אשר מביטות בי בהערצה. לרגעי נחת ואושר, להתפעם שוב מגילוי של הצל על הכביש או ליטוף של ארנבת. שמחה מגשם ראשון וממראהו של הים.

אחרי שדמיינתי לי שוב ונזכרתי באין ספור רגעים שכאלה, חשתי ברוך שמשתלט עלי. רציתי לחזור להרדמות הארוכות על הידיים, לנדנודי העריסה, לליטוף הפנים הקטנטנות, לבדיקה נוספת של הטיטול ואולי היא בכל זאת רוצה עוד קצת הנקה?

ובעיקר להיות יותר סבלנית. יותר נינוחה. להזכיר לעצמי שזה זמני וחולף. אז היא תירדם לי בידיים, לא נורא, לספר עוד סיפור זה דווקא נחמד. "אני צמאה" בפעם האלף זה רק ילדונת שמבקשת לראות אותי שוב לפני שהיא נרדמת. ואולי אני צריכה לשבת לידה עוד קצת. להעניק מעצמי עוד רגע כזה ולא רק בשבילה.

המשכתי להתבונן בהן עוד דקות ארוכות. בתמונות . הרגשתי צביטה על הזמן שחולף לו כל כך מהר. לפעמים אני מתחננת לזמן שיזוז כבר, שיעבור יותר מהר. לפעמים אני רוצה לעצור לרגע את הטירוף ולא מבינה איך פתאום הפכנו מזוג פלוס תינוקת לזוג פלוס מתבגרת, 2 ילדות ופעוט.

מדהים איך בראייה אחורנית הכל נראה יותר נינוח. איך העומס של שבוע הבא יראה הרבה פחות מאיים כשאסתכל עליו שוב שבועיים אחרי.

כמה היה קשה לבשל לשבת עם תינוקת ולארוז עם שתיים ובמיוחד בחורף! ועכשיו זה נראה לי אפשרי, צריך רק לדעת לתכנן את זה. לומדים.

אני מתבוננת בתמונה עדכנית של הילדים ומתמוגגת. מהאושר הקורן, מהמתיקות, מהעיניים הסקרניות, התלתלים המרהיבים והמבט השובב. בזו שחסרות לה שיניים אבל הלב שלה מלא שמחה. בבכורה שעודנה ילדה מתוקה אשר מתחילה את דרכה בעולם המתבגרות, בדרמתיות יש לומר.

מרימה את העיניים והם כולם כאן ממש מולי. כמו בתמונה. אני מבינה שזה לא אפשרי לחזור אחורה. אך באותה הזדמנות מתחדדת בי תחושה נפלאה, קבלתי תזכורת להנות יותר מהכאן ועכשיו. כמה שזה לא תמיד פשוט, להתרגש כל פעם מחדש מכל שן מכל עניין. להקשיב, להקשיב באמת. להיות גם כתף ומשענת וגם לעיתים שק חבטות. להגיב נכון ולא לאבד עשתונות. לגדל אותם הכי טוב שאפשר ולהיות שלמים עם כל החלטה ובחירה.

לעיתים אני שמחה שיש לי את התזכורות האלה ומרגישה שהן מגיעות בזמן. נותנות כח לעוד סיפור, לעוד "אני צמאה", לעוד לילה ללא שינה רצופה. לראות אותם כשהיו קטנטנים ולהבין שלמעשה,

אנחנו גדלים ביחד.

תמונה שצילמתי

תמונה שצילמתיצילום: שירי רימון


לכל הטורים של שירי, היכנסו!

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

 צילום: דוברות המשטרה

כ- 200 שיגורי רקטות לעבר ישראל: צה"ל תוקף ברצועת עזה

קרא עוד