יונתן גדל מיום ליום, למדנו אותו והוא למד אותנו. נהפכנו ליחידה אחת בלי אבל ובלי כאילו. יש משהו באימוץ שרק מי שחי אותו יכול להבין באמת. יונתן הוא באמת הילד שלנו, אנחנו לחלוטין ההורים שלו. זרם החיים שמזמן אינסוף מצבי הורה ילד, קושר אותנו בחוט בל יינתק ובל יוטל בספק כלשהו. הרגעים האלה שאת קמה באמצע הלילה ויושבת אתו בחיבוק על הכורסה, הזריקה בטיפת חלב, הבקבוק כל ארבע השעות ומטען האהבה העצום שזורם שם. לנו לא היה כל ספק – אנחנו ההורים של יונתן.
לעולם שבחוץ יש ספקות ומדי פעם יש את החכם התורן שישאל ''אז מי האימא האמיתית שלו?'' אני מודעת לכך שלא אני ילדתי את הבן שלי. זה ברור לי שלא נתתי לו חיים ויש לי הרבה כבוד והערכה כלפי מי שנתנה לו חיים במשך תשעה חודשים וילדה אותו, ואולי יבוא יום וניפגש ואספר לה איזה אדם מדהים הביאה לעולם. אבל אני האמא שלו ואין לי כל כוונה להתווכח על כך עם איש כי זו חוויה מאוד אישית שקשה להסביר אותה במילים.
אני יודעת שזה לא פופולרי לאמץ ותעיד על כך תיבת המיילים שלי שמאז שהנושא של הטור שינה כיוון מפוריות לאימוץ, לא זוכה לתגובות. כן, אפילו לא אחת, וזה בסדר. אני מודה לה' על המתנה יום יום ואני מודה לחברים שלנו שרובם חיים יחד איתנו את החוויה.
חברתי תמר שאלה אותי מה חסר לי ועניתי לה שיש הכל. בהמשך דיברנו על הגוזל שהיא ילדה שהוא בן גילו של יונתן, וניסינו להחליף חוויות של האימהות טרייה. אמרתי לה שאני מזדהה כמעט עם הכל חוץ מההנקה, שלצערי לא מנת חלקנו. למחרת, תמר הגיעה לביקור עם הגוזל שלה ועם בקבוק חלב שאוב ליונתן. מרוב התרגשות לא ידעתי איך להגיב. משך שלושה חודשים תמר שאבה מנה אחת מדי יום של חלב אם ליונתן ומצאה דרכים יצירתיות להעביר לי. תודה לך תמר! זה שיש בי המון ממך את יודעת, אבל זה שיש בבני יונתן חלק ממך, זה לעד ירגש אותי.