חדשות כיפה

לא הבנתי עד כמה זה קשה להיות "עולה חדש"

ידעתי גם קודם שלעלות לארץ זה לא מהלך פשוט, אבל עכשיו כשאני בבוסטון, חיה את "החלום האמריקאי (ושברו)" אני מוצאת את עצמי חוזרת כל הזמן ומשווה את התפקוד שלי עכשיו לתפקודן של האימהות של תלמידיי בעבר שהגיעו מארצות רבות ומגוונות.

צילום: shutterstock

אני שואלת את עצמי האם עזרתי מספיק כמורה שלהם? האם הבעתי בפניהם את הערכתי בצורה מספקת? האם הסברתי להן את כל הדברים שהן היו צריכות לדעת, והאם הייתי שם ברגעים הקטנים והכל כך חשובים שיכלו לשנות להן את ההתמודדות היומיומית? הלוואי ויכולתי לענות שכן. אבל עכשיו, כשאני "העולה החדשה" והרגעים בהם אני בוכה במכונית, בדרך למכולת או במיטה מתחת לשמיכה מתסכול על דברים קטנים שלא הבנתי, שלא ידעתי, שטעיתי או שחמקו ממני מוכרים לי כל כך - אני מבינה שלא מספיק הבנתי מה זה אומר להיות זר וחדש במקום שונה כל כך.

כבר כמה ימים שאני מקבלת את אותו מייל ממיסטר ליפטון, המחנך של כיתה k2 (שאני עדיין לא מצליחה לזכור מי מילדיי חבר בה). במייל כתוב באנגלית מובנת ופשוטה שעד יום חמישי אני חייבת לחתום על שני הדפים שנשלחו כבר מספר פעמים ונמצאים בתיקו של בני. כבר שבוע, כל ערב אני מחפשת את הדפים ולא מצליחה להבין בין שלל הדפים המקומטים בתיקו על מה אני צריכה לחתום. כל ערב אני חותמת על משהו ומקווה שזה יספק את המורה והוא לא יטריד אותי שוב. אך גם היום קיבלתי מייל ובו הסבר בשפה פשוטה עוד יותר והפעם גם עם הצעת ייעול: "גברת כרמי היקרה אני מציע שבכל ערב תסתכלי בתיק הגב של בנך, תחתמי על מה שצריך ואת שאר הדפים תעבירי למיחזור". כך שהיום, חוץ מלחפש ולהתפלל שסוף סוף אבין ואחתום על הטופס הנכון נוספה גם תחינה שהמורה לא יחשוב שאני אמא לא טובה".

ברגעי התסכול האלו אני מבינה את הקושי של העולים החדשים. אני אפילו מבינה שבמקרים רבים הקושי שלהם גדול יותר משלי. שהרי אני יודעת לדבר, לקרוא ולכתוב באנגלית. כך אני מזכירה לעצמי מול המיילים הרבים שנכנסים לתיבת המייל שלי - לכל ילד שני מיילים ביום  לפחות עם עדכון מבית הספר, מהמורה או מוועד ההורים. תוסיפו לזה את המיילים מהבנק, מהמרפאה ואפילו מאנשים מקסימים מהקהילה שמעוניינים להכיר ולעזור. אני יודעת אנגלית ברמה טובה מאוד או לפחות כך חשבתי עד שהגעתי לכאן, אך לקרוא את כל אלו קשה לי, והרבה פעמים אני מפספסת אירועים בבתי הספר, מפגשים או מידע חשוב שיכל לעזור לי או לילדיי.

כשאני חושבת על הקשיים וההתמודדות שלי אני נזכרת בכל אותן אימהות מקסימות ואבות חייכנים שפגשתי בדרך, שלעיתים לא ידעו עברית בכלל או ידעו רק ברמה בסיסית.. אני פתאום מבינה אחרת את התמיכה שאני ואנחנו כקהילה, כמורים וכשכנים יכולים להגיש להם. אמנם אנחנו עסוקים בחיינו ולכל אחד מאיתנו יש את ההתמודדות שלו, אך אם רק היינו מודעים לכך שכל פעולה, אפילו הפשוטה ביותר קשה למי שאינו בקי בשפה המקומית- היינו יכולים להושיט עזרה ולהקל את התאקלמותם בפעולות פשוטות שכל אחד מאיתנו יכול לעשות.

האם אנחנו מודעים לכך שהם לא מבינים את הוראות החנייה ויכולים לקבל דוחות רק משום שהם לא מבינים מה כתוב? האם חשבנו ליידע אותם על אירועים בבתי הספר, בכיתות של ילדיהם כי אולי הם לא יודעים או לא מבינים עד הסוף מתי ומה צריך לעשות ואיפה? ואולי הם כבר מתביישים לשאול: איפה קונים אוכל או שתיה או בגדים בעלות הגיונית? אולי הם צריכים עזרה במילוי טפסים או במציאת אנשי מקצוע לתיקונים בבית? חשבתם פעם כמה קשה להתקשר לקבוע עם טכנאי שיגיע כשאתה לא דובר בשפה המקומית?

כשאני הולכת עם ילדיי לקנות גלידה בחנות הכשרה הקרובה הם תמיד צוחקים עליי כי מרוב שאני בלחץ מזה שלא אהיה ברורה מספיק- אני קונה כל פעם את אותו סוג. גם בחנות הבגדים ובבית המרקחת אני לעיתים נמנעת מלשאול משום שאני לא מוצאת את כל המילים המתאימות.

אני לא דואגת לעצמי - אני מסתדרת. אבל אני מודה לה' שנתן לי את ההזדמנות להבין מה זה "להיות עולה חדשה" כדי שאוכל לכתוב לכם ולעצמי, לא לשכוח לשאול ולהציע עזרה, להזמין לארוחות, ולקפוץ מדי פעם עם עוגה. כי כשאתה במקום חדש, כל חיוך מאיר ומגרש את הזרות.

 

מיכל כרמי - אשת חינוך, מרצת העצמה ומנחת חוגי הורים, כתבת ב-471, מנהלת דף הפייסבוק: "שפר באהבה- מיכל כרמי", מורה, ואמא לשבעה.

 

לכל הטורים של מיכל

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

הרב שלמה אבינר צילום: יונתן זינדל/פלאש 90

למה יש רעב בעולם

קרא עוד