כשאמא מרגישה כמו משרתת

"מצאתי את עצמי צועקת על הילדים מתוך מרמור: 'למה אף אחד לא מחזיר דברים למקום? כמה דברים השארתם על הרצפה?' כשאני שומעת את עצמי ככה, אני יודעת שאני לא במקום הנכון".

שרון רחל פלג
יא בניסן התשעח
,
27 במרץ, 2018 11:57
האמיני בהם

האמיני בהםצילום: shutterstock

מצאתי את עצמי צועקת על הילדים מתוך מרמור: "למה אף אחד לא מחזיר דברים למקום? כשיש אורחים אתם מלאי כוחות, מוציאים מה שבא לכם לסלון אבל אחר כך לא איכפת לכם."

"כמה דברים השארתם על הרצפה? מי אמור להרים את כל זה? תראו איך הבית הזה נראה..."

כשאני שומעת את עצמי ככה, אני יודעת שאני לא במקום הנכון, שהשתלט עלי ה''אני'' הישן שלי, ששכחתי לרגע את כל מה שלמדתי, את מה שאני בעצמי מלמדת אחרים.

כשאני מרגישה מסכנה, משרתת, שפחה, מנוצלת, אני יודעת שאני לא במקום הנכון, שכדאי מהר לצאת משם.

אז מה באמת קורה פה?

הילדים שלנו בעצם ממלאים אחרי הציפיות שלנו מהם. הציפיות שלנו נובעות מרמת האמון שיש לנו בהם. חשבו רגע על הציפיות שיש לנו מתינוק בן שנה. אין לנו ציפיות גבוהות, נכון? מצפים ממנו שיאכל כשהוא רעב, שישן כשהוא עייף, שיתעסק במשחקים שפזורים בסלון בשעות הערות שלו, דברים כאלה. יש אגב הורים שמצפים לחוסר שיתוף פעולה מהתינוק בדברים הבסיסיים, מצפים שהתינוק לא יאכל כמו שצריך, לא יעלה במשקל, לא יישן ברציפות וכו' ואז פעמים רבות זה אכן מה שקורה.

מהן הציפיות שלנו מהילדים הגדולים יותר? שלא יאכלו בסלון? שישמרו על הסדר בבית? שיפנו את הכלים מהשולחן? כל הורה והציפיות שלו אבל  נדמה שהציפיות שלנו היום נמוכות וחבל. אמצנו לעצמנו הנחות שליליות לגבי הילדים - הם עצלנים, סדר לא מעניין אותם, הם מחפשים את הדרך הכי קצרה והכי קלה לכל דבר וכו'. התרגלנו לעשות בשבילם או לעשות בשבילנו את מה שהיינו רוצים שהם יעשו.

והילדים? הילדים בסך הכול ממלאים אחרי הציפיות שלנו, אחרי חוסר האמון שלנו בהם.

אז מה אפשר לעשות?

לשנות את הגישה. להאמין שהילדים כן רוצים! הילדים שלנו באופן טבעי רוצים ללכת בדרכנו, רוצים לשתף פעולה. כמונו, הם אולי לא הכי אוהבים לסדר אבל נהנים מהתוצאה, שהבית נקי ומסודר. כמונו, הם עייפים בסוף היום ורוצים לישון. כמונו, הם מרגישים סיפוק אחרי שטרחו ועמלו על משהו. כמונו, הם חשים בריקנות ובחוסר משמעות, כשלא הועילו בכלום ורק העבירו את הזמן מול המחשב למשל.

בהסתכלות על הילדים שלנו בעין טובה טמון השינוי. ראיית הטוב מגדילה את הטוב מן הכוח כשם שראיית הרע מגדילה את הרע. ראיית הטוב והאמון שלנו בילדים צריכים לנבוע ממקום כנה ולא מזויף. אנחנו מאמינים בילד מתוך ההיכרות שלנו איתו. אנחנו מודעים ליכולתו, לכוונותיו. חשוב להבין שאנחנו לא "מפעילים" עין טובה או אמון בילד על מנת לגרום לו לפעול כך או אחרת. אנחנו מפנים את נקודת המבט שלנו לראות את הטוב שבילד כי זוהי הדרך הנכונה ולא מתוך תכנון מחושב שהדבר יביא לשינוי בהתנהגות שלו.

חשבו רגע עלינו – איך אנחנו מתייחסים אל מי שאנחנו סומכים עליו ובוטחים בו? לעומת זאת מה היחס שלנו אל מי שאנחנו לא מצפים ממנו לכלום?

אם לחזור אלי ולילדים שלי, העין הרעה שלטה בהסתכלות שלי עליהם. בדברי המרמור שלי כלפיהם רק חיזקתי את מה שהיה שם ממילא. העבודה שעלי לעשות היא פנימית. ההתבוננות שלי על הילדים צריכה להשתנות. אין פה צורך בדיבורים, במתן חיזוקים לילדים וכד' אלא רק בעבודה פנימית. מתוך כך האמון שלי והעין הטובה יגדלו והילדים ימלאו באופן טבעי אחרי הציפיות שלי מהם.

העלאת הציפיות שלנו מהילדים מתוך אמון כנה ביכולתם הם המפתח האמיתי לגדילה של הילדים.

 

לכל הטורים של שרון רחל!

 

שרון רחל פלג- אימא לארבעה, מורה לעברית באולפן לעולים חדשים, תלמידה לתואר שני במחשבת ישראל ובחינוך, ומנחת חוגי הורים בגישת שפר.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

מתגוננים בעת אזעקה. היום באשקלון צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

מטחים בלתי פוסקים לעוטף עזה. נפילה בחצר בית בשער הנגב

קרא עוד