כל מה שצריך זה קצת הומור

הייתם פעם בקומדיה, שאתם יודעים שעכשיו זה הקטע שצריך לצחוק אבל לא צחקתם? שתדעו - בשביל לגדל ילדים צריך קודם כל הומור

אורנה דן 02/08/16 15:22 כז בתמוז התשעו

מה הכלי הכי חשוב שהורים צריכים להצטייד בו?

הומור!

כשהיו לנו 4 ילדים (החמישית בדרך) הזמנו לארוחת שבת, שכן שלנו, עורך דין מצליח וחתיך, רווק בן 31, עם חברה כבר 4 שנים שמתה להתחתן איתו, והוא מתעכב. כשניסינו להבין ממנו ממה הוא חושש, הוא אמר, אני יודע שחתונה, זה אומר אח"כ ילד. וילד זה דבר מאוד רציני, אני עוד לא בנוי לזה. אני והאיש החלפנו מבטים, ולשנינו יצאה מהפה אותה תהיה: "ילד זה דבר רציני???"

בשביל לגדל ילדים צריך קודם כל הומור.

הייתי אז בסוף הריון עם החמישית, שהתעכבה לה בנחת בבטן בכיף גם אחרי התאריך המשוער, ועם כל הסיטואציות המאתגרות, ההורמונאליות, המלחיצות, ידענו שהכלי הכי שימושי למצבים המאתגרים הלאה, הוא הומור.

ועכשיו אני מצרפת כאן משהו שכתבתי כמה שנים מאוחר יותר.

היו בבית 11 ילדים, הקטן בן שנה וחצי, הגדולה בת 19. (בניגוד להקדמות של אחרים של "כל קשר בין המציאות וכו' הוא מקרי בהחלט", הפעם - כל מילה אמת)

מכירים את המצב הזה?(צילום: shutterstock)

(למה אני יושבת ב7 בבוקר וכותבת? כדי לשחזר את הסיטואציה המדהימה, לפני שאשכח את פרטיה) איתיאל קם ב3 לפנות בוקר, קיבל בקבוק, אבל סירב לחזור לישון, הוא בוכה, אני מנדנדת את המיטה שלו, אני משתעלת, הוא בוכה, מנדנד. אני שמה לו ולי שמן לבנדר על הכרית, בשביל השיעול, והרגיעה הכללית... אבל הוא, מרגע שראה את בקבוקון הלבנדר, שולח אליו מבטים, ולא נרגע, עד שיקבל לידיו את הבקבוקון, הוא רומז לי שהוא רוצה אלי, אני מחבקת אותו אלי, אבל הוא מיד זוחל לכיוון המגירה שלי, ומחפש את הבקבוקון. לעזאזל, הוא נראה לי עירני לגמרי. האם הוא כבר מתחיל את הבוקר שלו?

אני מנסה להחזיר אותו למיטה, מנדנדת שוב, הסבלנות מתחילה להתנדף ממני. כבר 4. אני מתייאשת. מנסה להעיר את אבוש, מצליחה ב4 ורבע, מבקשת שיחליף אותי.

הוא מחליף אותי, ואני קמה להכין לי תה, נמאס לי להשתעל. מגלה שכל הכוסות במדיח, והן יותר מלוכלכות ממה שנכנסו אליו. גועל. מתחילה לשטוף כוסות, ואחר כך סכום, וצלחות, ולנקות את השיש, ועוד כמה פינות עם מצבורים של כל מיני פיצ'יפקס שכל מי שסידר את המטבח השאיר בצד בקטגורית "שונות"...

כבר 5. גם אני כבר כמובן עירנית לגמרי. מדליקה את המחשב ומכינה לי סוף סוף את התה המיוחל (המים שהורתחו קודם גוייסו לשטיפת הכלים...) אבוש מצטרף אלי, הצליח להרדים, אבל גם הוא כבר עירני. מפה לשם, עכשיו אבוש על המחשב, ואני על הספה, משפשפת את כפות רגליי הקפואות, ורואה שהעור שלהן יבש לאללה. אז אני לוקחת גיגית קטנה, ממלאת בה מים חמימים עם סבון, ומביאה למרגלות הספה, על שטיחון קטן. ככה הרווחתי שני דברים במכה. הרגליים שלי מתחממות, ואוכל לטפל בעור היבש, ואני עדיין עם אבוש לצידי, שוקלת אם לחזור לישון או לא.

אני רואה שהוא מתחיל להכין ארוחת בוקר, וחושבת שאולי באמת רק אכין לחמישיה הקאמרית את הבגדים שלהם, ואז אוכל לחזור לישון, והוא כבר יסתדר עם כולם.

בינתיים איתן (5) משכים קום. 6 זה כבר בוקר לכל הדעות. כדרכו הוא מתלבש לבד, ורוצה לשחק על המחשב,
אני: שים סנדלים ואז אתה יכול.
אבל אני לא מוצא אותם, אני אנעל את הנעליים של דויד.
לא, איתן, לדויד יש ספורט היום, הוא צריך את הנעליים.
אז איתן ברוגז.
אני: תחפש את הסנדלים שלך.
איתן:(פרצוף חמוץ)

פתאום אני מתעטשת וצריכה דחוף טישו.

איתן, תביא לי ת'טישו מהשולחן.
לא רוצה.
אבוש, בוא תאפס אותו, הוא מעצבן אותי.
אבוש עסוק במטבח.

ברק (6.5) מגיע אלי בבכי. מה קרה? חלמתי חלום רע. אני עוטפת אותו אלי, מזכירה לו שחלומות זה שטויות. הוא לא נרגע עד שהוא מספר לי את חלומו (המזוויע למדי, יש לציין) אני שוב מזכירה לו שזה שטויות, כמו סרט בטלוויזיה. איתן קורא לברק, ברק לא עונה. קורא לו שוב, לא עונה, בסוף כשברק עונה "מה" איתן אומר לו "תפוח אדמה". התגובה (הידנית) לא מאחרת לבוא.

אני: ברק, זה לא סיבה להרביץ!

הם ממשיכים בהתכתשויות, פעם מילוליות ופעם ידניות. אני בשלב הקרם על הרגליים, וממשיכה בשוונג הטיפוח, מקצרת קצת ומשייפת את ציפורני הידיים. מזכירה לברק שהוא צריך להתלבש ולאיתן שיחפש את הסנדלים. זועקת שוב לאבוש שיציל אותי מהמריבות שלהם,

"מה הסיפור?" הוא שואל כשהוא מגיע - השניים האלה, אני מצביעה על המריבה, שבדיוק באותו רגע תפסה מפנה דרמטי, כשברק החליט לדחוף את איתן, והלה נופל כשאחוריו הישר לתוך ה... גיגית עם מי הסבון שלי!!!

הייתם פעם בקומדיה, שאתם יודעים שעכשיו זה הקטע שצריך לצחוק אבל לא צחקתם?

אבוש ואני מסתכלים אחד על השני, לא עושים כלום, המומים, לא נעים לצחוק, כי איתן קם צורח ונוטף מים, ומשום מה לא זזים. פשוט מנסים לעכל את הסיטואציה. כל הסלון הוצף מים.

אז אני לא צחקתי בקומדיה הזאת, כי בשלב א' לא נעים כי איתן סובל, ובשלב ב' (איתן מטופל בחדר ע"י אביו) אני שואלת את עצמי כמה סמרטוטים אצטרך עכשיו כדי לספוג את זה.

איתיאל כבר התעורר, ואי אפשר להוריד אותו מהמיטה כי הכל מוצף. המזרון של ריה (הכלבה, מתחת לשולחן) סופג כבר חלק מהמים. זהו. במחשבה לאחור, הייתי צריכה להקדיש כמה דקות לצחוק בריא, בין שלב א' לשלב ב', בשביל לקבל קצת כוחות מהסיטואציה...

לכוחותינו שלום!

מאמרים נוספים בסדרה:
תעשי רק מה שאת אוהבת
אחד אחד או "ערב אירוע"
תשקיעי בעצמך. בלי רגשות אשם

אורנה דן, ירושלמית , אם ל 13, תומכת לידה ומשפחה ומתמחה בהנחיית הורים במכון באר.

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר