הילדים היום הולכים לישון הרבה יותר מידי מאוחר. לעניין הזה יש שתי השלכות: הוא כמובן פוגע בזמן שלנו, ההורים, זמן לעצמנו, שאנחנו זקוקים לו, ללא ילדים, אבל לפני זה, הוא פוגע בילדים.
לכאורה, הטור הזה היה צריך להיכתב ע"י מומחית בתחום השינה. היום כבר יש מקצוע כזה 'יועצת שינה'. חברתי, שרי גלזר, בטח הייתה יכולה לפרט טוב ממני מדוע השינה כל כך חשובה. אני מקווה שהיא לא הייתה מתנגדת לתיאור הבא:
בניגוד להרבה דברים שמשתנים בימינו סביב הטכנולוגיה והקידמה, נושא השינה נותר כשהיה. כולנו זקוקים לשינה. ילדים זקוקים לה אפילו יותר. ככל שהם יותר קטנים הם זקוקים למכסת שעות גדולה יותר. התינוק והילד מטבעם רוצים לישון. לאחר שעות רבות של ערות אצל תינוק או לאחר יום שלם אצל ילד, הגוף מבקש פסק זמן, שינה. צריך להבין שאין דבר כזה ילד שלא צריך הרבה שינה, ילד שלא עייף או שלא רוצה לישון. כל הילדים רוצים וצריכים לישון ואם הם מתנהגים אחרת, הם כנראה משיגים משהו בכך ששווה להם יותר מהצורך בשינה. וכאן נכנסת הסיבה מדוע בכל זאת אני היא זו שכותבת את הטור הזה.
נושא השינה הוא בעצם רק עוד אחד מהנושאים בהם הילדים שלנו יכולים לנצל את חוסר הביטחון שלנו בסמכותנו ולא לשתף איתנו פעולה. אצל תינוקות זה עשוי להתבטא בבכי כשמכניסים אותם למיטה, אצל גדולים יותר זה אולי יתבטא בהסברים מנומקים, "אימא, אני בכלל לא עייף", בדיבור אל הלב שלנו "אבא, אני יכולה בבקשה להישאר עוד חצי שעה?" או בהתנגדות תקיפה "לא הולך לישון עכשיו."
רבים מאיתנו זורמים עם הילדים ומאחרים את שעת השינה ובכך בעצם מקשים על הילדים שלנו. כולנו יודעים שבמצב של עייפות קשה לנו יותר. אנחנו פחות סבלניים, פחות מרוכזים וכו'. אז למה לאפשר לילדים להגיע למצב הזה? אנחנו יודעים טוב יותר מהילדים! גם אם הילד אומר שהוא לא עייף. יועצת השינה אולי תגיד שייתכן והילד דובר אמת כי תחושת העייפות מגיעה במחזוריות, וייתכן שכרגע הוא באמת לא חש בעייפות. אני אומרת, זה לא משנה. מרגיש או לא מרגיש, צריך להיכנס למיטה והשינה כבר תגיע. נכון, אי אפשר להכריח אותם לעצום עיניים ולהירדם אבל כן אפשר לדרוש שיהיו במיטה בשעה שנקבעה מראש.
בדרך כלל אנחנו נוטים לפרש התנהגויות מסוימות של הילדים שלנו בהסבר "הוא עייף", "היא גמורה", אבל האמת היא שילד עייף לא מוכרח להתנהג באופן שמקשה על ההורה. יש ילדים שבמצב של עייפות הולכים למיטה ונרדמים, או נרדמים בשקט היכן שהם.
אני זוכרת תקופה בה הייתי נוסעת הביתה באופן קבוע בשעות הערב המאוחרות דרך שכונת גאולה בירושלים. תמיד הפליאה אותי המציאות בחוץ- הרחוב שוקק חיים, ילדים חרדים מסתובבים ברחובות כאילו 4 אחרי הצהריים. הם מסיעים בעגלות את אחיהם הקטנים יותר שחצי רדומים לפעמים.
הילדים האלה התנהגו למופת, אף אחד לא השתטח על הרצפה ורקע עם הרגליים מתוך התקף זעם, כמו שרואים הרבה ילדים בקניון בשעות אחה"צ. בכל זאת, חשבתי לעצמי איך יכול להיות שההורים שלהם לא משכיבים אותם בשעה נורמאלית? ילדים צריכים להיות במיטה בשעות האלה.
בשורה התחתונה כל הורה יעשה כראות עיניו מתוך הבנת חשיבות השינה ומתוך הבנה שהילד מטבעו רוצה בה גם אם התנהגותו מראה אחרת.
הזמן שלנו כשהילדים ישנים הוא שלנו, לא בחסד, הוא שלנו כי כך נכון. לכולם.
לילה טוב.
שרון רחל פלג- אימא לארבעה, מורה לעברית באולפן לעולים חדשים, תלמידה לתואר שני במחשבת ישראל ובחינוך, ומנחת חוגי הורים בגישת שפר.