אני מתקרב לשנתי הארבעים, ומתחיל 'להריח' את המשבר המאפיין גיל זה.
הבעיה המתלווה לכל זה, היא העובדה שאשתי ואני, הנשואים כבר קרוב לשבע-עשרה שנים, התפתחנו בכיוונים אחרים, שונים ואף מנוגדים מעט. הקמנו משפחה יפה, ב"ה, אבל כיום אין לי כמעט שפה משותפת עם אשתי. יש בינינו גם פערים בהשקפה דתית, כאשר היא קיצונית יותר ממני.
חסרה לי עד מאוד שותפה לחיים. אני חש בדידות, תיסכול ודכדוך אשר גוברים והולכים עם הזמן העובר.
היינו בייעוץ זוגי, עברנו טיפול פסיכולוגי, והגענו למבוי סתום ביותר.
שאלתי: האם עלי לוותר על חיי זוגיות ושותפות בריאה, כדי לשמור על שלמות המשפחה? או שסיפוק נפשי שווה את מחיר פירוק החבילה?
אודה ליועצים, וגם לקוראים אשר יואילו להגיב ולהתחלק עמי בנסיונם הם.
תשובה
שואל יקר,
אתה מתאר מצב קשה. בעיית תקשורת חמורה עם בת הזוג. ובהחלט נשמע שניסיתם לטפל בבעייה.
חשוב לי לומר שאל תאמרו נואש. אני מכירה מקרים של זוגות שהלכו למספר מטפלים שונים לייעוץ נשואין עד שהצליחו להציל את הזוגיות ואף לפרוח בה.
ייתכן והגעתם לייעוץ בתקופה לא טובה או שבמקרה לא היתה כימיה טובה ביניכם לבין היועץ.
אני ממליצה בחום לא להתייאש וגם אם המטפל הבא לא יצליח עמכם אפשר לנסות עוד.
אם אתה מנסה לחשוב אחורה על תחילת הקשר ביניכם ומצליח לשחזר קצת רגש שהיה ואולי דעך עם השנים, קצת זכרונות ביניכם שמחממים לך את הלב - אזי אל תאמר נואש. זוגיות זה לא דבר שנוצר מעצמו, זהו תהליך ועבודה קשה שלא פוסקת אף פעם, בתקווה שבזמן העבודה זוכים גם להנות מהפרות.
במידה והיית מעוניין להמשיך ולשאול שאלה נוספת ניתן להפנותה למייל שלי: elisheva8@bezeqint.net
בהצלחה רבה וחזק ואמץ
אלישבע פרידמן - יועצת נשואין
קרית אתא/משגב