בס"ד, מוצש"ק פרשת תזריע-מצורע
כבוד הרב,
אני שואלת שאלה זאת בפעם השניה מפני שעדיין לא קיבלתי תשובה מכבוד הרב וכי חוששני שפשוט כבוד הרב לא קיבל את השאלה. אני מבינה שכבוד הרב חשוב ושיש סדר עדיפויות ע"פ חשיבות השאלה.
שבוע טוב, ותודה רבה מראש.
שירה
הנה השאלה:
שלום, כבוד הרב, ומועדים לשמחה!
שאלתי היא שאלה מורכבת מאוד, לכן אני צריכה לעשות הקדמה קצרה לפני שאגיע לשאלה:
אני בת 19.5, ממשפחה דתית (הורי לא הכי דתיים שבעולם), בוגרת אולפנה, מדריכה לשעבר בבנ"ע. כלפי חוץ אפשר להגיד שאני ציונית-דתית-בני עקיבא...
אף פעם לא היו לי ספקות לגבי דרכי בחיים ולגבי האמונה שלי בקב"ה. כל חיי הייתי במגמה של התחזקות והתקדמות ורצון לשיפור ותיקון המידות. הייתי בן אדם כ"כ מאושר "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר" - פשוט ככה הייתי. חיי התורה היו דרך חיים בשבילי וחלק בלתי נפרד ממני, ולא רק זה - אלא שתמיד הייתי זאת שמטיפה ומראה לאנשים את דרך הישר והרצוי.
אני לא מתיימרת להגיד שהייתי אדם מושלם, ח"ו, אך אני מנסה לצייר ציור אשר יסייע בידי כבוד הרב להבין את הבעיה שלי.
בכיתה י"א התמוטטו חיי. כל הבניין של החיים שלי קרס...
הכרתי בחור מהשכונה שלי (תלמיד בישיבה תיכונית, בן למשפחה דתית) ויחד נטמאנו ונסחפנו למדרגות הטומאה הנמוכות ביותר שכבוד הרב רק יכול להעלות על דעתו. נכנסנו למעגל איימים שא"א היה לצאת ממנו. ז"א, היה אפשר - פשוט היינו חלשים. הייתי חלשה.
התקופה הנוראית הזאת בחיים שלי לאט לאט כרסמה בתשתיות שבניתי כל חיי. לאט לאט. הייתי נכנסת לדכאונות שאין לי מושג מה הוציא אותי מהם... השתניתי (מבפנים. כלפי חוץ הייתי אותו בן אדם) בצורה שא"א לתאר. כל מה שפעם היה חלק בלתי נפרד ממני, עכשיו הוא כבר לא דבר מובן מאליו. בעבר דכאונות היו דברים שלא הכרתי, באותה תקופה זה היה אני.
לאחר תקופה ארוכה יצאתי ממעגל האימים הזה ונפרדתי מחבר שלי (לאורך כל השנה רציתי להפרד ממנו, אבל כל פעם מחדש הייתי נכנעת. נכנעת. נכנעת וחלשה לרצונות שלי). התקופה שבאה אחריה לא הייתה קלה יותר. פתאום נשארתי לבד עם החורבן. חורבן ששום דבר בעולם לא יוכל לשקמו. שום דבר.
האמונה שלי בקב"ה לא השתנתה, אבל הכל היה כ"כ קשה. הרגשתי לא ראויה לחיות, להתפלל, ללמוד תורה... הייתי מרגישה רחוקה מכל העולם הזה, כאילו העולם הזה הוא משהו זר לי.