אבקש לא לפרסם אם אפשר...
אין לי שאלה מסויימת, אני בעיקר רוצה לשתף וזה נח לי יותר בכתב...
לפני כמעט חודש נסעתי בטרמפ עם מישהו, חצי מהנסיעה הסתכלתי עליו והרגשתי שאני צריכה לדעת מי הוא, לשאול אותו מאיפה הוא, איך קוראים לו.. לא העזתי, ואז לשמחתי הוא שאל... דיברנו קצת, ואני לא יכולה להסביר את זה - זה היה משהו יותר גבוה מהרגש, אני יודעת ומאמינה שהוא חלק מהנשמה שלי.
ביררתי עליו קצת, ובהתחלה הפחידו אותי קצת - הוא עכשיו יצא מרטורנו אחרי תכנית גמילה מאלכוהול וסמים, צריך לתת לו זמן, לתת לזמן לעשות את שלו, ואם זה אמיתי זה יגיע.. אבל לא הייתה לי סבלנות, פחדתי שאם הוא לא הרגיש את אותם דברים כמוני - הוא יעלם לי וישכח, אולי בשבילו זה בכלל לא היה משמעותי ולמה שיזכור אותי אחרי שאני אתן לזמן לעשות את שלו.. וגם אם הוא יזכור, פחדתי שאני בדימיון שלי אבנה ממנו דברים שכבר יהיו רחוקים מהמציאות, וכשהמציאות תגיע אני אתאכזב... אז עשיתי צעד והשגתי את המספר שלו [בלי לספר לזאת שביררה לי עליו..] וגם קיבלתי חיזוק ממישהי אחרת שאמרה שאין טוב מבניה משותפת..
נפגשנו פעם ראשונה כעבור יום או יומיים [שבועיים אחרי הטרמפ], היה מדהים.. כל הדברים שהרגשתי מהתחלה - העומק שלו, הנשמה האדירה, התיסבוכים שהנשמה הזאת מביאה כשהיא נפגשת עם העולם הזה...
התברר שגם הוא הרגיש משהו מהתחלה, והוא רצה להחליף פלאפונים, ליצור קשר איכשהו [מה שגם לי היה נראה אז ממש במקום וממש חסר..] אבל הוא לא עשה את זה כי יש עניין כזה שעדיף למשתמשים נקיים בשנה הראשונה לא להכנס למעורבות רגשית, והעניין הזה ישב אצלו חזק והוא הצליח לא ללכת עם הרגש.. ופתאום אני יוצרת איתו קשר, אין ספק שמישהו שם למעלה משתעשע..
הוא לא נמצא במקום יציב, הוא ניסה להבהיר לי מהתחלה שהוא לא במקום של להתמודד ושל להלחם בעצמו, והרגש שלו מאוד חזק ומפותח ומגיע מהר מאד לעוצמות שקשה לשלוט..
לא רציתי להקשיב, יש לי את הדרך שלי, החלטה לא מבוררת ולא עמוקה שאני רוצה לחיות חיי תורה ולשמור על כל המצוות, ובתוכם, כך אני מאמינה, החופש שלי יכול לצמוח. הנשמה היא זאת שדורשת חופש, ולפעמים אנחנו חושבים שזה הגוף ומנסים לתת לו מענה בחופש מהגבולות. אבל החופש האמיתי לנשמה נמצא דווקא בתוך הגבולות שה' הציב לנו, כי הנשמה מתגעגעת למקור החיים ושם נמצא המענה שלה...
ברצון שלו הוא שואף להגיע למקום הזה