בס"ד
שלום רב.
קראתי מספר תשובות כאן באתר על סגירות ומופנמות, אך חוששני שהתשובות שניתנו הינן למקרים אחרים משלי.
אצלי הסגירות אינה נובעת מחוסר ניסיון, או מחרדה וכדו'. לי יש פשוט מה שנקרא 'לב אטום'. לא שלא אכפת לי מדברים, או שאין לי רגשות. הנקודה היא שהם מופיעים רק בדברים שבאמת אני פתוח אליהם, אבל ברוב הדברים לא קיימת פתיחות.
חוסר הפתיחות הזאת גורמת לי לפעמים לשבת לבד, לא בגלל חששות או אי נעימות, אלא סתם תחושה ש'נוח לי לבד'. רוב החברים שלי נעלמו כשהמסגרת שלי איתם הסתיימה (בית ספר, ישיבה, וכדו'), שזה מעיד על כך שהקשר היה קיים רק בזה שיצרו אותו, אבל לא נוצר משהו מהותי, פרט לכמה מקרים בודדים.
אינני מפחד מלגלות את עצמי, ואין לי דימוי עצמי נמוך. אני פשוט מרגיש טבעי כשאני לבד. אין לי שום הרגשה לא נעימה עם חברה וכדו', אדרבא- נוח לי להיות איתה. אבל אני מרגיש שאני תמיד נמצא ולא נמצא גם כשאני בתוכה, בגלל שמטבעי אני יותר מכונס עם עצמי.
אשמח אם תוכלו לעזור.
תשובה
שלום רב,
לפי התיאור שלך מדובר בבעייה אישיותית, שהיות ואתה מודע לה ומעוניין לשנות כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי. מדובר בהשקעת זמן וכסף אך נראה לי שכדאי. מענה בכתב, כזה או אחר לא יתן פתרון.
בהצלחה.