כבוד הרב שלום !
בזמן האחרון אני ומשפחתי עוברים קשה. פעם, היינו יושבים וצוחקים, מדברים על השבוע בערבי שבתות, מספרים בדיחות, נהנים ביחד, כל יום היה שיגרה כיפית. אבל היום... היום כבר אחרת... היום כל אחד טרוד בעניינים שלו. לאחותי קרה סיפור שבעקבותיו כנראה היא נמצאת במצב נפשי נורא ירוד, עד כדי כך שיכול להוביל לשיגעון. אחי הלך לרב, שעשה לה איזשהו טיפול שיעזור לאחר שבועות, משהו כזה. לאחי העיניינים שלו, וההורים שלי מדוכאים. אבא שלי, שממש לא מוחצן ומקרין רגשות, בכה. אמא שלי בוכה בעקבותיו, אני בטוח בזה. המשפחה שלי נהפכה מדברת על אחותי בתור נושא שיחה קבוע, אבא שלי הוריד את הכיפה, אמא שלי לפעמים מיואשת, ואחי לפעמים משתגע מעצבים, ואני בכלל עצבני. ואני יודע שזה לא טוב, וזה אסור. אבל פשוט אי אפשר כבר ! זאת שיגרה נורא מצטערת ! אני דואג לאחותי, אני דואג לאמא שלי, לאבא שלי, לאחי, ואני לא יכול כל הזמן לחיות עם זה ! אחותי לא עשתה כלום בחיים שלה ! אבא שלי נורא מיואש ! אמא שלי ואחי גם ! זה נורא קשה ככה. אני יודע למה אבא שלי הוריד את הכיפה. המשפחה לא כמו שהייתה. לפעמים אני חושב על זה, ואני לא מבין למה. אני יודע שהייסורים של אדם לטובתו. אבל ההורים שלי, שאני אוהב אותם, מיואשים נורא, וזה קשה. בשבתות, אנחנו לא מדברים כבר כמו פעם. לפעמים אני קם על רגל שמאל, ואני נורא מתעצבן. אני מרגיש כאילו המשפחה קורסת. מה נעשה ?