נמאס לי להתווכח עם עצמי. קשה לי עם המאבקים הפנימיים שיש בי.
אני לא מרשה לעצמי לומר שאין לי כוח יותר להתמודד כי זה לא נכון, לאדם תמיד יש כוחות בפנים, גם כשנראה לו שלא אבל די זהו אני על הסף כבר..אני מתוסכלת אין לי כח יותר כבר לכל הסתירות הפנימיות האלה. ישלי , אבל גם אינלי (אני יודעת שזה נשמע סותר אבל זה לא. לא מצליחה להסביר.)
אני כל הזמן מחזיקה את עצמי עם העניין שיש לי כח ושזה בעז''ה יעבור ואני אתגבר ועם אמונה(שנקנתה בעמל ויזע) וסביר להניח שגם עכשיו אני אחזיק את עצמי ככה כי מחר בוקר חדש וזהו. יהיה טוב! אבל אני באמת תוהה לעצמי אם יהיה לי כוחות לזה וככה אני אמשיך לעודד את עצמי ולסמוך על ה' כל פעם שיהיה לי קשה ואנסה לצאת מזה או שזה סתם משהו זמני, תקופה כזאתי (שלבינתיים היא ב''ה די ארוכה)שפתאום נהיתי אחרת, ויום אחד זה ישתנה. אני לא מצליחה להבין אם זה צורת התמודדות ודרך חיים חדשה שנבנתה בי או שזה עוד סוג של אגירה
אני יודעת שזה די מבולבל אבל הלוואי ותבינו
ואשמח שלא תפרסמו את השאלה. זה חשוב לי באמת.
(ובקושי פירטתי אז הסתרבלתי קצת, כי אני לא יודעת אם תפרסמו או לא ואני לא רוצה לפרט ושתפרסמו את זה בסוף וגם כי אני לא ככ מצליחה להגדיר מה עובר עלי)
תודה:)