לפני 3 חודשים עברתי הפלה.
נורא חיכינו להיריון הראשון הזה (ב"ה לא שאנחנו נשואים הרבה הרבה זמן, אבל בכל זאת חיכינו..) ואז הוא הגיע.
ואחרי האולטרסאונד שאומר שהכל בסדר, סיפרתי לאמא שלי. והיא כל כך התרגשה! והיינו בעננים!!
ופתאום נהייתי מבואסת בלי שום הסבר, ולאחר שבוע התברר שאין דופק. צריך הפלה.
אני לא אחת שנשארת בבאסה, אני קמה מאוד מהר- כל כך מהר שבעלי לא שם לה שיש עוד משו לא בסדר. שאני בוכה בלילה כי יש לי הרגשה מוזרה. כי משהו חסר לי.
מתקופה של אושר עברנו לתקופה של של צער שלא נגמר. בתקופה האחרונה אנחנו רבים ומתווכחים יותר מדי. על כל שטות. אני מתעצבנת מאוד מהר. מרגישה שהוא לא מבין ולא מכיל אותי.
כל החברות שלי או שילדו בשנה האחרונה או בהיריון.. נשארתי רק אני. וקשה לי. מרגישה חלשה- לפעמים אפילו קנאה.
כמה פעמים אפשר לשמוע בקרוב אצלך! או נוו אני אהיה דודה בזמן הקרוב מהחברות הקרובות..?
ולא רוצה לשתף, כי לא רוצה להרגיש מסכנה. אבל מרגישה שלא טוב לי. הלימודים והעבודה לא מעניינים אותי יותר. התנתקתי.
איך קמים מזה? איך שומרים על האמונה שהכל בסדר? הכל ב"ה תקין ועוד מעט זה יגיע ויהיה בסדר? שזה מה שהיה צריך לקרות וכו וכו?
מנסה לחשוב על דברים אחרים. להתרכז במה שטוב, אבל כל דבר קטן מפיל אותי חזרה עוד יותר למטה. איך עולים מכאן?
הרגשתי שזה המקום שלי לשתף, במקום שלא יודעים מי אני, כי אני לא מסכנה. ב"ה יש לי בעל מדהים ואוהב! ומשפחה.
אשמח גם לעצה טובה, איך להתמודד עם השבר הזה, אם יש איזה ספר שמדבר על הנושאים האלו (אני לא מצאתי לזה התייחסות וחבל..)
תודה! בשורות טובות לכולם!