היי.
קצת רקע על השאלה שלי:
גדלתי בתור ילדה עם ביטחון עצמי אפס. מהאלה שיודעות שהם שוולת כלום, שאף אחד לא אוהב אותם ולא יאהב אותם ושהם פשוט עלובות.
כל שנות היסודי שלי הייתי בצד, לא אהובה ולא שנואה אלא פשוט לא קיימת.
אמנם היו אנשים שהתייחסו אליי, אבל לא אנשים מהסוג שרציתי לא "הנחשבים" בעיני .
כשבגרתי יותר למדתי מהניסיון חיים ולאט לאט השתלבתי בחברה, בתיכון ב"ה היו לי מלא חברות והייתי מאוד מקובלת ורצויה. כמובן שבהתחלה לא האמנתי שמישהי בכלל תרצה להתחבר אליי, להיות בחברתי, או לחבב אותי.
היום אני בחורה נורמלית בת 19 אני חברותית, אני די מגניבה ועמוקה.
יש לי חברות, עבודה, חיים, לימודים ומשפחה. אני אולי מנסה להיות מיוחדת ושונה, אבל בשורה תחתונה אני סטנדרטית, נחשבת לשפויה ואפילו יותר. יש הרבה אנשים שמנסים להתחבר איתי ורוצים בקרבתי, יש לי חברות טובות שאני מספרת להם הכל, אני די בטוחה בעצמי (קצת פחות במקומות חדשים אבל בסה"כ סבבה) ויכולה הרבה פעמים להוביל וליזום.
בתוך תוכי אני עדיין הילדה הזאת שנואשת להכרה, זאת שלא מאמינה שהיא ראויה לאהבה.
כעיקרון עד כאן, הכל בסדר, זה רק בעיה רגשית שאני בעז"ה אעבוד עליה כמו שעבדתי קשה והצלחתי עד היום.
אבל פה מתחילה הבעיה האמיתית.
עד התיכון למדתי בחברה מאוד מופרדת, וכל החברה שלי הייתה רק בנות.
עכשיו התחלתי להיות יותר בחברה מעורבת, כי סה"כ יצאתי לחיים. אני כרגע לא מעוניינת בזוגיות (כי אני מאוד חזקה מבחינה דתית, ואני רוצה להכיר ישר לענייני חתונה ולא להמרח, וכרגע ממש לא מתאים לי להתחתן בגיל 19 :) ) והכל בסדר.
מה כן, עד עכשיו העניין החיצוני אצלי היה די תפל, והבנתי שאנשים יאהבו אותי בגלל האישיות שלי, ולא מסיבות חיצוניות. לאט לאט עם הזמן התחלתי לאהוב את המראה שלי, את הגוף שלי, ולהבין שאני יפה, שאני נראית טוב, ויכול להיות שאני מוצאת חן בעיני אנשים.
התחלתי להתלבש בסטייל, לקבל מחמאות, לעלות את הערך העצמי שלי.
אני לבושה צנוע אבל עם טעם, אני מאוד עדינה, והכי לא גסה ופרובקטיבית.
יום אחד אני קולטת שמישהו שם עליי עין. מחייך, קורץ. הילדה הקטנה שבתוכי קרנה מאושר. מישהו רוצה אותה! מישהו חושב שהיא חמודה, שהיא נראית סבבה, שיכול להיות כיף בחברתה. התעלמתי. לא מהרמה שלי לדבר עם מישהו מהרחוב.
אחרי כמה ימים זה קרה שוב עם בחור אחר, ועוד פעם עם עוד מישהו