שלום רב,
אני מצרפת מילים של שיר שמתאר את מה שאני מרגישה כבר המון זמן:
תמיד חיכיתי שמישהו יציל אותי
וישתול בי אהבה,
שימלא את הבורות שבי באדמה.
שמישהו יציל אותי
ויחבק אותי חזק,
שיחזיר את השברים שבי להיות שלם אחד.
שייקח את הפחד,
יבעט מכל המדרגות,
וכשהצרות יבואו, יילך איתן מכות.
תמיד חיכיתי, והוא לא בא.
לא שרע לי להיות לבד.
פשוט תמיד חיכיתי
והוא לא בא.
(הפיל הכחול)
אז כמו שכבר הבנתם... אני מאוד בודדה. בשנה האחרונה התחלתי להסתבך בכ"כ הרבה נושאים שקשורים באמונה, ביחס לעצמי, איך החברה רואה אותי, מי אני,
היחסים שלי עם חברות שלי...כל זה בא לאחר תקופה של התחזקות שבה עזבתי את הסניף והתרחקתי מחברות...ואז חזרתי לכך כי הבנתי שזה מה שנכון ואז עם הזמן נהיה לי מין אנטי לכל מיני דברים שרבנים/אנשים אומרי בכזה ביטחון וודאות...אני מחפשת מישהו אמיתי שחי ויבין את הקשיים והסיבוכים שלי וחי את התורה עם אמת, באמת ביומיום...ואני פשוט לא מוצאת אף דמות כזו. וזה לא שאני לא מנסה- באמת שכן.כאילו ה' לא רוצה לתת לי. הייתה לי מורה שהייתי מתייעצת איתה- ופשוט כבר לא היה לה זמן .במשך שנה שלמה כמעט ניסיתי לקבוע איתה-וזה לא יצא..חשבתי לעבור אולפנא-אבל זה כנראה לא אפשרי כי הההורים שלי לא רוצים,זה רחוק ויהיה לי קשה לשלב עם ההדרכה ואני ייכנס ללחץ מאוד גדול מזה..ובאמת שרציתי לעבור-אבל תחושה חזקה אומרת לי שאין שום וודאות שלעבור ביצפר יפתור את הסיבוכים שלי..בנוסף לא בטוחה עד כמה אני חזקה כדי לעשות שינוי כזה גדול וגם מבחינה חברתית שכבר ככה קשה לי...בקיצור עם הזמן הכל הלך והסתבך ושם דבר לא נפתר ורק עוד נושאים נכנסו ונכנסו..לאט לאט התחלתי לכעוס על אלוקים וכבר אין לי מושג מי אני ומה אני רוצה,אני בהמון בלבולים באמונה...ראיתי סרטים שהפסקתי לראות,שירים שהפסקתי לשמוע...אני מאוננת ולא מצליחה להפסיק ומרגישה שאין לי שליטה על החיים שלי,לא מצליחה לקבל החלטות...עצבנית בצורה בלתי רגילה לסביבה שלי הורים ,חברות חסרת סבלנות באופו קיצוני ולפעמים פשוט אי אפשר לדבר איתי...המון פעמים השנה הרגשתי פשוט עצבות כזו גדולה והכנסתי את עצמי לשם במחשבות ובכי אינסופי...לאט לאט עולות המחשבות שאני מוזרה, חולת נפש...בהתחלה הייתה מין ציפייה לישועה למישהו שיבוא ויציל אותי...ואז לאחר שאני מחכה ומחכה מגיע הייאוש..