שלום כבוד הרב,
הכרתי את הבן זוג שלי בארהב לפני כשבעה חודשים.
אפשר היה לקרוא לזה אהבה ממבט ראשון
הייתה ביינינו כימיה ממש טובה מההתחלה. הוא אדם מתחזק ואם זאת חיזק והכיר לי את העולם האמיתי.
לאחר שלושה חודשים טסתי לארץ לחודש ואז לטיול חודש . החודשיים האלו היו מאוד מאוד קשים היו מריבות אבל בזכות האמונה עברנו את זה. לאחר הטיול טסתי אליו לביקור לחמישה שבועות . החמישה שבועות האלו היו נוראיות. כמובן שהיה גם כיף וטוב אבל היו המון ריבים עצומים שפשוט הרסו את הקשר הטוב בינינו.
רוב הריבים אני יזמתי אבל זה נוצר פשוט מלחץ להספיק לחוות להספיק לראות פשוט לחזור מסופקת לארץ עם געגוע קטן ולא געגוע גדול וחוסר סיפוק.
הוא עובר תקופה עמוסה כרגע ומאוד עיצבן אותו שלא היה לו תמיכה מהצד שלי ואני מאוד מצטערת על זה אבל כשהייתי שם פשוט רציתי שננצל את הזמן יחד שלא הצלחתי לתמוך בו למרות שהוא עובר תהליך כרגע שממש לא מוצא חן בעיניי אז קשה לי לפרגן לו.
אני באמת רואה איתו עתיד אני באמת באמת אוהבת אותו מעומק נשמתי!
לפני כשבוע חזרתי לארץ ולפני כמה ימים הוא החליט לסיים עם הקשר הזה
הוא טוען שהחמישה שבועות האלה הרסו ושהוא ראה איתי המשכיות אבל זה כבר לא ככה שאני מאוד מקשה עליו ומעמיסה עליו בתקופה הזאת והוא לא יכול להתמודד עם זה כרגע
ושפשוט לא מגיע לו אותי שאני כל כך נותנת מעצמי והוא פשוט לא מוצא את הזמן להעניק מעצמו גם.
ושהוא רואה שכואב לי והוא לא יכול לשאת את זה עליו שפשוט לא מגיע לו אותי.
אני נסיתי כל דבר הבטחתי שאבוא ונתחיל מחדש ושטעיתי בדרך שלי ושנבנה הכל מחדש והוא פשוט קיבל החלטה כרגע והוא אמר שיכול מאוד להיות שהוא יתחרט עליה אבל זה מה שהוא רוצה עכשיו
אני פשוט מרגישה שזאת טעות ממש מרגישה מבפנים שזאת טעות שאסור לנו לוותר אבל אני כבר לא יודעת מה לעשות כי אני רק מנסה לדבר איתו וזה כבר מטריד .
זאת פצצה שנפלה עליי משום מקום ואני כרגע מאוד כואבת אבל אני באמת חושבת שהוא הזיווג שלי