אני לא מבין למה חז"ל מייחסים את ההתמודדות בחיי היום יום לצדיק. אני שרוצה להיות אדם טוב, אבל לנוח בשלווה. כשרש"י אומר שיעקב רצה לנוח בשלווה, ומיד קפץ עליו רוגזו של הקב"ה, וכו' ועוד שלצדיקים אין שלווה גם אחרי מיתתם, הם ממשיכים לעלות מעלה במדרגות בעולם האמת. כל מה שאני רוצה זה שלווה. מבחינתי לשבת באותו מקום ןלהיות קרוב לקב"ה, לעשות מה שהוא ציוה, אבל שיתן לי לשבת בשלוה. בלי אנשים שמתפוצצים, בלי אנשים שצועקים ובלחץ כל היום. למה החיים תמיד בלחץ? למה אין רוגע ושלווה בעולם שהם לא זמניים?
מצפה לתשובה
יהודה