אני לא יודעת מאיפה להתחיל..
אני איני לוקחת דבר כמובן מאליו
כל מה שיש לי בחיים אני מודה עליו בכל רגע ובכל יום בריאות קורת גג אוכל לשובע פרוטה בכיס אלו אינם דברים מובנים מאליהם אלו דברים שהם ברכה גדולה.
אבל.. שום דבר לא מצליח לי בחיים. כל דבר שניסיתי, שיזמתי, פשוט כל דבר! ואני לא מגזימה! אני כבר בת 25 אני לא ילדה בת 18 שמתלוננת סתם. לא רק זה כל דבר שאני עושה אם זה עבודה או ניסיון לטוס לטייל בחו"ל או אפילו טיולים שעשיתי בארץ פשוט הכל מתחרבש נרקב מתבאש ומשתבש בצורה לא הגיונית כבר! זה פשוט לא יתכן שכל דבר שאני עושה בחיים שלי לא רק שלא ממריא לשום מקום אלא גם משתבש! אני לא יודעת איך לתאר את זה במילים! ולא רק זה.. אני ואחותי היינו ממש קרובות והיא ממש יקרה לליבי ובזמן האחרון היא התרחקה ממני וכשאני שואלת אותה למה היא אומרת שהסיבה היא לא אני אלא היא ושהיא אוהבת אותי אבל אני מרגישה שמשהו מפריע לה והיא פשוט לא אומרת. והיא הבנאדם היחידי בבית שאני הכי מתחברת. את כולם אני אוהבת אבל אותה במיוחד וזה מכאיב. ויש לי אח עם תסמונת אספרגר שהיה קרוב אליי מאוד ובשנה האחרונה עבר התמוטטות קשה והוא לא מדבר עם אף אחד מאיתנו אמא שלי שקועה בעולמה בעקבות החיים הקשים שהיו לה ועם אבא שלי יש משקעים שקשה לדלג מעליהם כי הוא הקשה עלינו המון בילדותי ואפילו שכיום הוא השתנה ואני מודה לו מאוד על זה היינו ילדים והיינו מתבגרים והוא התעלל מילולית ונפשית בכולנו. ויש לי עוד אח שלא גר איתנו וזה מרגיש שהוא לא ממש מחבב אותנו ובגלל זה הוא בחר לגור רחוק ולהגיע בקושי. לפעמים נדמה לי שאם אמות הוא בכלל לא יהיה עצוב ולא אחסר לו למרות ניסיונות ההתקרבות שלי אליו הוא קר ומנוכר. אני מרגישה דחויה, אני מרגישה מיותרת, אני מרגישה כישלון. אני מרגישה שלמרות מאמציי להיות בנאדם טוב יותר ותמיד בשאיפה לשפר את עצמי בתקווה שזה התשובה והפתרון לבעיותיי אך מאמציי מעלים חרס. ואני תוהה, אם זאת חסימה כלשהיא,שרק אצלי זה ככה, או סתם ככה הם החיים וצריך לקוות לימים טובים יותר? מה עליי לעשות? איך אוכל לשפר את המצב? יכול להיות שכל זה זו השפעה ישירה של ילדותי העגומה?