קודם כל שלום וברכה.
אספר על עצמי קצת.אני כבת 22 בחורה דתייה,בתהליכי סיום של בגרות ובקרוב בעז"ה מתחליה ללמוד לימודים אקדמאים.יש לי חבר דתי מזה שנתיים הוא בן 26,עובד במשרד הבטחון וב"ה יש לו את כל האמצעים כדי לחיות טוב.יש בנינו מרחק גיאוגרפי לא קטן מכיוון שהוא גר בירושלים ואני מבת ים.לפני חמישה חודשים יכול להיות כתוצאה מלחץ של ההורים שכמובן גם הם דתיים עשיתי לו שיחה של "לאן פנינו מועדות" וקבעתי לו אולטימטום(שכמובן בדיעבד חסר תועלת)של או שאנחנו לוקחים צעד קדימה ביחסים ומתארסים או שכאן דרכנו נפרדות,קיבלתי יותר תשובות של למה כדי לדחות את זה קצת מאשר תשובה חד משמעית(לצערי הרב) לאחר חודש של מעט מאד שיחות וכמובן שלא נדבר על פגישות ניפגשנו ואט אט הלב משך אותי אליו שוב,כשחזרנו אחרי החודש של הניתוק העלתי שוב ואמרתי שאני רוצה למסד את היחסים הוא ענה שזה צריך לבוא ממנו.עכשיו סתם לרענן את האוזן עברו בנינו הרבה מים בנהר בכל השנתיים האלה כלומר הרבה מריבות!ההורים שלי מאד לוחצים עליי אבל אני תמיד מסיימת את השיחה במשפט "שהכל מלמעלה".
אני מרגישה כיום בשלות לקחת צעד קדימה אבל אני ממש אובדת עצות לגבי זה.מצד אחד אין לי כבר כלים באיך לבוא ולנסות לדבר על זה שוב ומצד שני מאד כואב לי שרק אני מרגישה את הרצון העז הזה לגרום ליחסים לצבור תאוצה.אני מאמינה שזה בא ממקום של פחד אצלו אבל באיזשהו מקום נמאס לי לנסות ללמד עליו זכות במיוחד שאני מרגישה במערכה לבד מול ההורים שלי וגם לא מרגישה שבזמן הקרוב יחול שינוי ביחסים.אני מאד אוהבת אותו אבל זה גם כואב לי בו זמנית.אני יושבת ומחפשת את המילים כדי להמחיש את מה שאני מרגישה.מקווה שהצלחתי.
תודה רבה מראש