שלום לכבוד הרב.
אני נשואה מזה מספר שנים ויש לי 3 ילדים בני 5,4 ושנתיים. לאחר הלידה האחרונה ובעקבות הצפיפות בין הלידות שקדמו לה, החלטנו, אני ובעלי,(באישור רב כמובן) כי הגיע הזמן לעשות איזו הפסקה, ממספר סיבות. (כוחות פיזיים שלי, מצב כלכלי... ועוד). התכנון שלנו היה לכוון את הלידה הבאה לקראת ה"חלקה" של בננו הקטן. (גיל 3). בתחילת לקיחת הגלולות, הייתי שלמה איתן ולא רציתי בכלל לחשוב על הרעיון של עוד ילד. ככל שעברו החודשים, לאט לאט, התעורר בי הרצון והמוכנות לילד נוסף, עד כדי כך, שעכשיו אני ממש סופרת את החפיסות שנשארו ומחכה מאוד לרגע בו אפסיק ליטול אותן.
למרות שכל ההחלטה על מועד הפסקת הגלולות הייתה משותפת, לאחרונה, אני מרגישה יותר ויותר מבעלי את ההסתיגות שלו מהעניין. ניכר עליו כי הוא מאוד חושש מהריון נוסף כרגע וכי אם הבחירה הייתה שלו בלבד - ישנו סיכוי גדול שהיינו ממשיכים עם הגלולות עוד. קשה לי מאוד להבין את החשש שלו, במיוחד לאור העובדה שהוא איננו שותף פעיל בדרך כלל בגידול הילדים ביומיום (הוא עובד הרבה, עד שעות מאוחרות) ובדר"כ רוב העול של הטיפול בילדים נופל עליי לבד. (אינני מתלוננת, ח"ו, זו החלטה משותפת של שנינו).
הוא לא אומר זאת בפה מלא ואני גם מאמינה שכשיבוא התאריך עליו סיכמנו (בעוד כחודש) הוא לא יבקש ממני להמשיך עם הגלולות, אבל בכל זאת, לא הייתי רוצה להרגיש, כאילו אני כופה עליו את ההריון הזה, ומחליטה עליו לבד...
הייתי רוצה ללכת יותר לקראתו ואולי לחכות עוד קצת זמן, עד שהרצון לילד יבוא גם ממנו, אבל הרצון שלי לילד כל-כך בוער בי שאני לא יודעת אם אהיה מסוגלת לחכות עוד הרבה...
אבקש מכבוד הרב תשובה אחרת מאשר: "דברי איתו". אנו מדברים על הנושא כבר חודשים, הוא יודע איך ומה אני מרגישה ואני יודעת מה הוא מרגיש ובכל זאת יש לי תחושה שאני כופה את דעתי עליו.
מחכה לתשובתך...