שלום, אני בת 18 ואני קצת נמצאת יותר משנה בתוך סיפור שלא נגמר..
בתחילת שנה שעברה, כיתה יא', הייתי רכזת באיזה משהו של הנוער עם עוד בחור אחד בגילי. יש לי כמה ידידים מהסניף ומהישוב, אבל איתו לא הייתי בקשר. (בגלל שהוא דוס יותר)
עם הזמן גיליתי שהוא בחור ממש מדהים. ממש. מאוד חיבבתי אותו- לא התאהבתי מייד.. אבל גיליתי עליו הרבה נקודות טובות והבנתי שעומד לפניי בחור רציני מאוד.
כמה חודשים אח"כ עברה עלי תקופה קשה והוא שם לב לזה. התחלנו לדבר. ולדבר. ולדבר. בלי סוף. ועם הזמן התחלנו לצאת להסתובב קצת. מהר מאוד הפכנו לזוג.(באמצע כיתה יא')
אחרי שלושה חודשים (מדהימים ומעצימים) הוא אמר שכרגע קשה לו עם הקשר הזה. מבחינה דתית הוא מאוד פוחד ליפול, הוא מרגיש שהוא עוד צעיר לזה והוא שאל לדעתי. כמובן שגם אני הרגשתי ככה,אבל לא היה לי אומץ לעצור את זה.. אבל הוא החליט שמפסיקים.
עברה עלינו(בעיקר עלי) תקופה קשה מאוד שנמשכה יותר מחודש. (בכי, משברים, שיחות באמצע הלילה כשלא הצלחנו לעצור את עצמנו ועוד הרבה דברים קשים..)
עם הזמן, העניין הזה, שאנחנו רוצים כל כך אחד את השני ולא יכולים כרגע, תסכל אותנו והתחלנו להרגיש רע עם עצמנו שאנחנו לא עומדים במילה שלנו. התחלנו לריב קצת.. וויכוחים פה ושם..ואז סיימנו את הקשר.
לא היינו בקשר כל תקופת החופש הגדול, ובתחילת החגים (אין לי מושג איך!!) פשוט חזרנו לדבר. כ"כ התגעגעתי אליו, לשיחות איתו.. הרגשתי שהוא נותן לי כח להתחיל את הבקרים, שהוא מקור השמחה שלי והייתי אבודה. לא ידעתי מה לעשות- הוא לא מעוניין בקשר, ואני לא מסוגלת בלעדיו.
החלטתי שאני שואלת אותו אם לדעתו הקשר הזה רלוונטי לעתיד מבחינתו, ושיענה בכנות. אמרתי לו שאני לא מסוגלת יותר ככה עם החזרות והפרידות. אני רוצה לדעת אם הקשר רציני, או שלא.ואם לא, אז אני רוצה להוציא אותו (אין לי מושג איך) מהראש שלי.
הוא אמר לי שהוא רציני מאוד. שאני מרימה אותו הרבה פעמים, והוא רואה בי אישה שלו לכל החיים.אבל עכשיו הוא בשמינית, והוא לא יודע איך אפשר לשלב את זה בשנים הבאות..עם הישיבה והצבא (הוא מאוד רוצה להיות ביחידה מובחרת בצבא ומשקיע בזה..)
החלטנו שאנחנו מנתקים קשר (לגמריי. מוחקים מספרים, תמונות, אסמסים, לא נפגשים במפגשים שבטיים ביחד- בקיצור להתרחק כמה שאפשר)עד סוף השמינית. בסוף שמינית נראה איפה אנחנו עומדים ואיך אנחנו רוצים ל