שלום.
אני נמצאת כרגע בתקופה בחיי עם לא מעט בעיות, ודווקא תקופה שאמורה להיות יפה.
אני סטודנטית, בת 20. עד לפני זמן לא רב עבדתי במקום מסויים והפסקתי בגלל חוסר התאמה בעמרכת.
זה לא משפיע על תשלום לאונ' אותו יש לי, משלי, ללא קשר להורים או לכל אחד אחר.
מאז הפסקתי לעבוד, אמי כל הזמן מתלוננת.
אני מסבירה לה כ"כ הרבה פעמים, שעם העומס בלימודים, והשעות הלא כ"כ טובות, מאוד קשה לי למצוא עבודה.
וזה לא שלא ניסיתי... אני עדיין מחפשת ומקווה למצוא.
אבל אני לא יודעת איך להסביר לה.
היא רק כל הזמן מתייחסת אליי כאל טפילה. אם הייתה יכולת כלכלית גבוהה יותר, הייי עוברת וגרה לבד, אבל אני לא יכולה.
ואני מנסה, וגם ככה זה דה-פקטו, להיות כמה שפחות בבית. אך זה לא עוזר.
ואחרי כל שיחה או יותר נכון, הטפות מוסריות של עד כמה אני פרזיטית, זה קשה לי.. מציק לי. ואני עוזרת בבית. אני עושה הרבה פיסית.
וזו בעיה אחת.
ובעיה נוספת, היא שהיו לי פגישות עם שני בחורים. שניהם יודעים האחד על השני, זו גם לא הייתה יציאה אלא רק פגישה להכרות. בשניהם אין לי עניין אמרתי להם כך. האחד הבין זאת טוב, השני ממשיך להזמין אותי לצאת, ואיני יודעת כיצד לומר אחרת מבלי לפגוע, ואני אומרת לו בפירוש "אני לא מעוניינת בך".. כמו כן, גם בעניין זה אמי באה ומתרצת תירוצים. היא לא מוכנה שאצא עם אף בחור, ואני מסיברה שוב ושב שאני לא מעוניינת באף אחד כרגע. היא מציינת שציוניי ירדו בעקבות הפגישות הנ"ל (כאשר הם למעשה עלו, עד לכדי הצטיינות דווקא) בלא כל ביסוס, וגם כשאני אומרת שאין זה כך, היא מבטלת אותי בהנף יד.
אני לא יודעת מה אני שואלת.
פשוט ברגע זה אני די שבורה מבחינה נפשית...