שלום.
אני מתנצלת מראש על האורך, אבל חשוב לי שיהיה ברור מאיפה נובע התסכול שבשאלה שלי.
אני עכשיו שבועיים אחרי הלידה השנייה שלי, וזה מציף לי מחדש שאלה שהייתה לי אחרי הלידה הראשונה. לא שאלתי אותה, כי הרגשתי רע לבוא אל רב ולשאול שאלה מסוג זה, כי היא כוללת את הסיפור האישי שלי, אבל עכשיו אני מצטערת על זה. חשבתי שאולי בעולם הווירטואלי יהיה לי יותר קל לשאול.
כבר אין לזה יותר מדי השלכות מבחינה פרקטית, אבל מאוד חשוב לי לקבל תשובה אמתית, אז אני מבקשת התייחסות לזה כאילו שאני שואלת ממש מתוך המצוקה שהייתי בה. גם כי אני חווה אותה מחדש כרגע מתוך המשקעים, וגם כי במהלך השנה-וחצי מאז הלידה היא יצרה אצלי תהיות והרבה מאוד קשיים באמונה.
אחרי הלידה הראשונה דיממתי למשך שלושה חודשים. אחרי חודש וחצי הדימום פסק, ועשיתי הפסק, אבל חמישה ימים אחר כך הוא התחיל מחדש. כשזה קרה בפעם השנייה, חברה ייעצה לי לוותר על ההנקה. היא טענה שזה מה שמאריך את משך הדימום. ניסיתי לשלב תחליפים, אבל התינוק שלי הקיא אותם, אז חזרתי להניק. הסיפור עם הפסק טהרה שלא הוביל לטבילה קרה עוד שלוש פעמים. בשלב זה איבדתי אמון בגוף שלי. כשפסק הדימום שוב, לא טרחתי לעשות הפסק. אחרי שבוע הבנתי שאם הייתי עושה הפסק כבר הייתי מצליחה לטבול, אז החלטתי לנסות למרות הכול. זו הייתה הפעם השישית ובאמת הצלחתי לטבול.
בפן הרגשתי, הרגשתי מזעזע. לא הרגשתי טמאה, אלא דוחה, מגעילה. הרגשתי גם כאילו שאני נענשת על זה שילדתי - בנוסף על קשיי ההריון, הלידה, והחולשה והדיכאון לאחריה - אני גם טמאה ומורחקת מבעלי למשך שלושה חודשים (בלי לספור את השבועיים לאחר שהדימום פסק סוף סוף). ובכל פעם שספירת "שבעה נקיים" נקטעה ע"י דימום, בעלי מצא אותי יושבת על רצפת חדר האמבטיה ובוכה.
חשבתי שאם אברר על המצווה הזו יותר, על "טהרת המשפחה", ויהיה לי יותר מושג על החשיבות שלה, אולי אצליח להתחזק ואהיה פחות מתוסכלת. אז ניסיתי.
הזיכרון עמום בגלל הזמן שעבר. אבל למדתי על המושג "דמי טהרה". קראתי על "בנות ישראל" שהחמירו על עצמן. קראתי שהברית נקבעה ליום השמיני, כדי שלא יהיו כולם שמחים בברית ובני הזוג עצובים שהם עוד אסורים זה לזה.
והמקור האחרון יותר מכולם גרם לי להרגיש שבפשטות - מתאכזרים אליי. קשה לי למצוא מילים אחרות לתאר את התחושה. חיפשתי מקורות שיחזקו אותי, ומצאתי את עצמי מוחלשת ומת