חוזרים לגן. כמה כיף זה יכול היה להיות בעולם אחר, עולם שבו געגוע של ילד נפתר בחיבוק, עולם שבו גננת דואגת - לא נאלצת להסתתר לה מאחורי מסיכה. עולם שבו ההורים לא מתווכחים בבית אם זה נכון עבורו לחזור או לא, אם הוא בטוח שם או מסתכן. לא מתלבטים אם יותר גרוע לאבד הכנסה, או לשלוח ילד ככה לגן.
כן. זה עומד להיות מורכב. אבל חשוב להבין שמורכב-זה שם המשחק. לכולם מורכב. כל אחד מצידו. מנקודת מבטו. מפחדיו שלו. ההורים שתוהים איך הילד יקבל את המפגש, לפעמים שולחים את הילד לאחר מריבות וויכוחים ביניהם, כשמי מהם מרגיש שוויתר. הגננות שלוקחות אחריות על התפקוד המאתגר הזה, עם רצון לתת את כל כולן לילדים, תוך כדי קצת פחד שמקנן על שאולי הן מסתכנות בעצמן.
גננות שרגע לפני שחצו את השער, הרגישו בדיוק את אותן תחושות של ההורים, כשהשאירו את ילדיהן שלהן בגן אחר או בבית לבד, ללמוד מרחוק. ועכשיו, עם חבישת המסיכה, מתהפך התפקיד והן אוזרות את כל האהבה שלהן, וממירות אותה למשהו שיצליחו לתת לילדים גם בלי מגע. הילדים, שקולטים את החשש של כולם, ומחביאים בשקט געגוע תמים לימים של משחקים באבא ואמא, רופא וחולה או סתם תופסת – שעכשיו אסורים.
ופה, בהצטלבות הזאת, אם מצליחים לתקשר נכון, נוצרת הזדמנות. הזדמנות לאחד כוחות. לראות אחד את פחדיו של השני,לא כאויב - כשותף, כפרטנר למשבר. כמי שנושא יחד איתי את הרצון והמאמץ שנעבור את זה בשלום, בשמחה, בחיוך, כל אחד עם דעתו השונה, וזווית המבט המדוייקת לפי תפקידו. והעיקר – חלק מחומת המגן של ביטחונו של הילד הזה, לא רק הרפואי. ביטחונו העצמי. שמחתו.
למידתו לצמוח ממשבר, לראות במבוגרים שעוטפים אותו דוגמה אישית, ולקיחת אחריות. צוות משתף פעולה, קברניטים שמחזיקים יחד חזק את העוגן עד שוך הסערה, בחוף מבטחים. איזו למידה יותר משמעותית מזה יכולה להילמד בגן? חזרה בטוחה לכולנו.