ביום ראשון השבוע התקשר אליי אבא מתוסכל שהבן שלו היה פעם תלמיד שלי, ועכשיו הוא נמצא בישיבה תיכונית ידועה במרכז הארץ: "הר"מ של הבן שלי לא מפסיק להיכנס בו ב-600 קמ"ש על זה שהמתבגר שלי לא מתפלל. הוא מאחר לתפילה? בום! עונש. הוא בוהה וחולם? עונש. הוא מדבר בתפילה עונש. לא פותח סידור? עונש. עכשיו אני אגיד לך משהו, אני לא מכיר את הר"מ הזה, ואני כל הזמן אומר לילד שלי לכבד אותו, אבל וואלה בן אדם, הוא אשכרה חושב שככה הוא יגרום לילד שלי לאהוב את התפילה? באמת? באמצעות עונשים? מה, אנחנו במאה ה18? מה נהיה?".
"שום דבר מכל השיחות שלי איתו פשוט לא מצליח להשפיע עליו"
הקשבתי לחבר שלי, ונזכרתי איך לפני שנה היה לי תלמיד בקבוצת תפילה, שכל פעם הגיעה לי מחדש לתפילה במצב צבירה של זומבי. הסתכל לשמיים. חלם. בהה. הסידור היה מונח לפניו, אבל מעבר לכך פשוט כלום. הסתכלתי עליו והייתי מתוסכל מזה ששום דבר מכל השיחות שלי איתו פשוט לא מצליח להשפיע עליו. אבל כלום. יכול להיות שאיבדתי את זה? ידעתי אבל משהו אחד: גם אם אני לא משפיע עליו (וכמובן שיכול להיות שזרעים עפים ברוח ורק בעוד כמה שנים הוא הדברים שלי יחלחלו אליו...)עדיין אסור לי להרוס לו את חווית התפילה.
אם אני אבוא ואעיר לו ואעניש אותו ואהפוך לו את התפילה משהו רע, הוא פשוט יפתח תחושות שליליות כלפי התפילה. אני באמת רוצה את זה? אז מה לעשות, לוותר? להרים ידיים? לא להגיד לילדים שלנו להגיע לתפילה? ברור שלא. אבל בוודאי שהדרך לכך חייבת להיות חוויתית. לא בכפייה. בשיח. באהבה. בחיבוק. אז סתמתי את הפה ולא אמרתי כלום. וככה תפילה אחרי תפילה, יום אחרי יום, הוא מגיע יושב ולא עושה כלום ואני, פשוט סותם. לפני חודש המנהלת שלי סיפרה לי בהתלהבות שראש הישיבה התיכונית שלו אמר לה: "את יודעת שהתלמיד שלך הוא היחיד אצלנו שמתפלל כמו שצריך. ממש כל הכבוד לכם!".
החבר שלי הקשיב לי. דממה נשמעה על הקו
כששמעתי את זה הגבתי בספונטניות: "מה? את רצינית? אנחנו מדברים על אותו נער?"."לגמרי" ענתה לי. פעם שמעתי מאחד מהרבנים שידוע בתור אחד שמתעסק המון עם התפילה, זה שהגיע הזמן שנתייחס לתפילה כמו לאל מתמטיקה וכמו שתלמיד לא יכול משום מקום להתחיל ולעשות מבחן אלא להתכונן קודם, ככה אי אפשר באמת להגיע לתפילה משום מקום אלא צריך לעבוד קשה על ההכנה. על ההטרמה. על ההקניה. על פיתוח המודעות. וזה תהליך ועבודה ולא בא ברגל. אינטליגנציה דתית קורא לזה הרב דובי זינגר. אני יודע שרובם המוחלט של הרמי"ם עושים עבודת קודש והם מסורים ונפלאים ובכל זאת שאלתי אותו לסיום השיחה: "תגיד לי, הר"מ הזה של הבן שלך, יוצא לו גם חוץ לדבר איתו שיחות נפש מידי פעם? להסביר לו? לתת לו לטעום את החוויה של התפילה מעבר לעונשים?". החבר שלי הקשיב לי. דממה נשמעה על הקו.