המורה הוטרף מאדישות התלמידים אז הוא החליט להביא את המנקה לכיתה

כשהייתי בכיתה י', היה לנו שיעור גמרא שגרם לנו לעוף: דיברנו ותקפנו מכל הכיוונים את המושג 'יאוש מדעת'. בסיומו הרגשתי שכולנו עלינו קומה. יכולנו לגעת בשמיים. פתאום התנתקנו מכל הסדרות והטלוויזיה ונהפכנו לבני אדם גדולים יותר. אולי זו הסיבה מדוע שום דבר לא הכין אותי לתגובה של המנקה שניקתה לנו את הכיתה, נאנחה ופלטה בתסכול: "חיות!".

הסתכלתי על הכיתה שלנו. היא באמת נראתה הפוכה. המון נייר טואלט ושקיות בכל מקום. לא עשינו דווקא ובוודאי שלא היינו רעים אבל למי בכלל יש זמן להתחיל ולאסוף את השקיות שלו כשיש לנו על הראש את הוויות אביי ורבא.

"נתקלתי בכיתה שלי בתופעה שהטריפה אותנו לגמרי - לתלמידים לא אכפת מהנקיון של הכתה"

בכל פעם שאני שומע על עוד ועוד סיפורים של מנקי כיתות שמתוסכלים מחוויית הניקיון שהתלמידים משאירים להם, אני נזכר במנקה הזו שבמילה אחת הצליחה לתמצת את כל העניין:

אתה יכול עד מחר להרגיש שאתה עף ולדבר על נושאים ברומו של עולם. לדסקס שעות על חזון בית הספר ועוד מילים יפות של מעוף ויצירתיות, חדשנות והכלה. אבל תכלס, אם לא דאגת שהשקית אוכל שלך תושלח לפח, לא רק שלא עשית כלום אלא גם יצאת בן אדם מה זה קטן.

אז מה עושים? איך אפשר לגרום לתלמידים לנקות יותר ברצינות את הכיתה? לחשוב על הלב והנשמה של המנקה? על האישיות שלו? 

הנה רעיון נפלא שקיבלתי ממחנך בשם אביחי לוי:

"נתקלתי בכיתה שלי בתופעה שהטריפה אותנו לגמרי:

לתלמידים שלי לא היה אכפת מהניקיון של הכיתה. הם היו מסוגלים לראות כל מיני לכלוכים בכיתה ולהתעלם. לדלג מעל לשאריות נייר טואלט ולשקיות כאילו שהם אוויר. זה נראה לי מהצד שהם פשוט לא ראו את הלכלוכים האלו בגלל שלמחרת הם גם ככה נעלמים כבדרך קסם אז בשביל מה בכלל לטרוח.

"רציתי להאמין שהאדישות הזו שלהם לא נובעת מרוע אלא סתם מתוך חוסר ידיעה. אז החלטתי לעשות מעשה"

היה להם ניתוק מושלם מהידיעה שיש מישהו, בשר ודם, צלם אלוהים, מנקה שיכול להיות גם סבא שלהם או מנקה שיכולה להיות סבתא שלהם שמנקים את הלכלוכים שלהם. שהגב יכול לכאוב להם בגלל האטימות של התלמיד שהשליך את הטישו הזה לריצפה. רציתי להאמין שהאדישות הזו שלהם לא נובעת מרוע אלא סתם מתוך חוסר ידיעה. אז החלטתי לעשות מעשה:

החלטתי להקדיש שני שיעורים לטובת העניין כאשר השיעור הראשון יפגיש את המנקה עם התלמידים ובשני אנחנו נדבר על מסקנות בעקבות השיעור הראשון.

"הוא סיפר לנו שהוא עבר בצבא משהו והבנו שהוא סוג של הלום קרב"

דיברתי עם אב הבית שלנו שהוא גם בקשר עם המנקה וסיכמנו שהמנקה יגיע וידבר איתם. בשעה היעודה התלמידים לא הבינו מי זה הבן אדם הזר הזה שנקלע לכיתה שלנו. הסברתי להם שזה המנקה. למען האמת גם אני הופתעתי מהחזות שלו. הוא הגיע במדי א' עם חולצה מכובדת ונראה באותו רגע כמו בנקאי או עורך דין. כל כך רחוק מהדימוי שיש למנקה. התלמידים שמעו בן כמה הוא...73. יכול להיות גם סבא שלהם.

ואז המנקה הזה אמר לנו שהוא עבד בתור נהג הסעות מעל 40 שנה והסיעה בעיקר חיילים וכן השתתף ברוב מלחמות ישראל. הוא חיפש לאחר שיצא לפנסיה הכנסה נוספת ולא מצא שום דבר בתחום שלו ואז הגיעה ההצעה לעבודה בניקיון והוא החליט שהוא הולך על זה. הוא היה בצבא חובש קרבי וכן שירת שנים בחיל האוויר בבסיס רמת דוד. התלמידים שלי הוקסמו מהידע הרב שלו. ואז הוא סיפר לנו שהוא עבר בצבא משהו והבנו שהוא סוג של הלום קרב.

"הייתי שמח אם הייתם מקפידים יותר לזרוק את הלכלוך לפח ולא לריצפה. יש לי בעיות בגב וזה החלק שהכי קשה לי"

התלמידים התחילו לחקור אותו יותר על המלחמות שהשתתף בהם והוא סיפר להם איך היה בלבנון ואיך היחידה שלו נכנסה גם לבתים של כל מיני בכירים בצבא הלבנוני ואיך שהקפידו לא לגעת ולהרוס שום דבר.

כששאלתי אותו אם יש לו איזה בקשה לבקש מהתלמידים שלי, חייך במבוכה ואמר להם:

"הם ילדים מתוקים. רק הייתי שמח אם הייתם מקפידים יותר לזרוק את הלכלוך לפח ולא לריצפה. יש לי בעיות בגב וזה החלק שהכי קשה לי".

התלמידים שלי היו בהלם. פעם ראשונה שהם ראו שיש ל'קסם' הזה שמנקה להם את הכיתה פנים וסיפור וגוף ועוד סיפור חיים כל כך מרשים.  בשעה השנייה של השיעור החלטנו שאנחנו ממנים תורני ניקיון שאחראים בכל יום להשאיר את הכיתה במצב הכי טוב שאנחנו יכולים בשביל לחסוך כמה שיותר מאמץ וכאב למנקה.

ממליץ לכל מחנך ומנהל שיקראו את המכתב שלך לאמץ את המפגש הזה ולתת לתלמידים להבין שדברים לא נופלים משמיים אלא מאחורי כל טישו ושקית שמוכנסים לאשפה מסתתרת נשמה עם סיפור חיים"