סגור
בשיתוף מגזין נשים

ילדים במיקור חוץ? | "הלימוד בפנימייה משמעותי - אבל גובה מחיר כבד"

רבע מתלמידי החינוך הדתי בין כיתות ז'- י"ב לומדים בפנימיות. בימים אלו כשהקורונה החזירה את תלמידי הפנימיה לבתים, יצאנו לבדוק עם בוגרי פנימיות העובדים כיום במקצועות טיפוליים, את השלכותיו של החינוך הפנימייתי, יתרונותיו וחסרונותיו. ובעיקר, האם תם עידן?

שרה גבאי
כג בתשרי התשפא
,
11 באוקטובר, 2020 12:24
פנימיה

פנימיהצילום: shutterstock

לד"ר עטרת רוזנפלד, (35) פסיכולוגית שיקומית במרפאה לבריאות הנפש בהדסה עין כרם ובקליניקה פרטית בבית שמש, היה חלום שחזר שוב ושוב לאורך השנים. "חלמתי שאני באה לאולפנה ואין לי מצעים. עשרות פעמים בחיי חלמתי את החלום הזה, גם הרבה שנים לאחר שסיימתי את הלימודים". את החלום הזה, רוזנפלד, בוגרת אולפנת הרב בהר"ן, מפרשת ככמיהה לבית לאורך שנות התיכון וכביטוי לאתגר ולקושי בחיי הפנימיה בגיל צעיר. "מאוד קשה בתקופה הזאת של החיים להיות כל הזמן בתוך האינטנסיביות החברתית וכל הזמן לשאול את עצמך איפה המקום שלך", היא אומרת. "בשנים שאחרי האולפנה כשהסתכלתי אחורה, הבנתי שהתחושה הכי חזקה הייתה תחושת הבדידות. כל הזמן חיפשתי לי מקום. לא היו שם הורים, הייתי ילדה טובה וזה הספיק לכולם. אף אחד לא חיפש מה רוחש מתחת, והיו דברים מתחת והייתי מאוד לבד עם התחושות".  

למרות כל אלו, בתה של ד"ר רוזנפלד התחילה ללמוד בשנה זו, באותה האולפנה שהיא עצמה למדה בה. "הרבה שנים אמרתי: 'הלוואי שאני אהיה אמא מספיק טובה כדי שהילדות שלי לא ילכו'. בהמשך אמרתי: 'הילדות שלי יבחרו בשביל עצמן וזה לא אומר שאני אמא לא טובה אם הן ילכו', והגדולה הלכה. התהליך הזה היה בשבילי מטלטל בצורה שלא שיערתי: ללכת לשם איתה, לראיון, לפגוש אנשים שמכירים אותי, לפגוש בזיכרונות ובחלומות". 

בשלב הזה, כשביתה באמצעו של תהליך הקבלה לאולפנה,  החלום שליווה אותה שנים ארוכות חזר שוב. "חלמתי שאני, לא היא, אני באה לאולפנה ואין לי מצעים. בחלום היינו בשבת הורים, ואמרתי לבעלי 'הבאת סדינים, בטוח?'".

 

ובכל זאת שלחת אותה. אם כך הרגשת, אז למה?

"כי היו בפנימייה גם הרבה איכויות. נפתח לי הלב בשנים האלו. היו לי המון חוויות מכוננות של מפגש, של חברות ואהבה. והיו גם אכזבות, געגועים, תחושת חוסר ערך ופגיעות. אבל במידה רבה המקום הזה עיצב אותי. כל העניין הרוחני והדתי השאיר בי חותם ובנה את היסודות שלי".

גם היא, כמו בתה, הפתיעה את משפחתה כשבחרה במסגרת פנימייתית. "זו הייתה ממש הפתעה למשפחה, למרות שהרגשתי שניסללתי לשם מגיל מאוד צעיר. כשבאתי לאולפנה ושאלו אותי למה פנימייה, עניתי להם שמקום שרוצה לחנך ויש לו את כל היום בשביל זה, בטח יכול לעשות את זה יותר טוב מאשר בית ספר. השנים האלו לקחו אותי למקום של חיפוש רוחני ודתי שאני לא חושבת שיכולתי לעשות אותו אם הייתי ממשיכה לגור בבית".

 

ובמבט לאחור, מה היית עושה אחרת?

"לא יודעת אם הייתי עושה אחרת. מאוד הייתי רוצה שיהיה שם מישהו איתי, שיסביר לי, שייתן שמות לדברים, שקצת ינרמל ושיוכל להגיד לי 'את תגדלי מזה'. חלק מהדברים ידעתי. הייתי גם שמחה וגם צמחתי, אבל לפעמים היה קשה מאוד. בדברים הללו אני רוצה להיות שם בשביל הבת שלי".

 

החופש לחפש

על פי נתוני משרד החינוך, כרבע מתלמידי החינוך הממלכתי דתי בכיתות ז'- י"ב (17,000 מתוך 65,000 תלמידים), לומדים כיום בישיבות ובאולפנות שבהם המסגרת היא פנימייתית. התופעה הזאת שאין לה אח ורע במגזרים אחרים היא ללא ספק מעוררת פליאה. אמנם מספר התלמידים בחינוך הפנימייתי לא השתנה בעשורים האחרונים, אבל למרות ההבדלים בין אופי החינוך בעבר לאופי החינוך כיום, מפתיע שלא חל קיטון במספרי התלמידים. יתרה מכך, על פי משרד החינוך הדרישה לחינוך פנימייתי רק גדלה והמוסדות הקיימים לא עומדים בביקוש הרב.

לדברי גורם בכיר במשרד, להוציא מספר פנימיות מצומצם מאוד בחינוך הכללי, כמו וינגייט, פנימייה לספורטאים מצטיינים ובית הספר לאומנויות בירושלים, החינוך הפנימייתי הוא לא אופציה נבחרת כיום לתלמידים מרקע סוציואקונומי בינוני- גבוה, למעט בציבור הדתי לאומי.  אמנם המסגרת הפנימייתית כיום יותר "רכה" מאשר בעבר; הדמויות הטיפוליות הופכות להיות משמעותיות יותר; המרחק בין הבית לפנימייה הולך וקטן בשנים האחרונות והמוסדות קולטים יותר ילדים שגרים ברדיוס קרוב מאשר רחוק; ילדים נמצאים יותר בבית לעומת העבר, גם בסופי שבוע וגם באמצעו- ובכל זאת, המניע להוצאת ילד לפנימיה במאה ה-21 אינו ברור מאליו.

כדי לברר את הסיבות והמניעים, שוחחנו עם בוגרי ישיבות ואולפנות עם פנימייתים. המרואיינים שנבחרו עוסקים כולם במקצועות הטיפול, והם התבקשו לאבחון את הדברים מנקודת ראות אישית ומקצועית כאחד. התמונה שהתקבלה היא מורכבת ואין עמדה אחידה ביחסם לפנימיות.

אבל לפני הכל, פנינו למשרד החינוך. שאלנו, מה גורם להורים רבים כל כך לשלוח את ילדיהם לפנימיות? תשובת המשרד מורכבת ממספר גורמים: הראשון בהם הוא הגורם המסורתי. הורים שהם בעצמם בוגרי חינוך פנימייתי והחוויה שלהם הייתה טובה- כל על פי משרד החינוך- רוצים שגם ילדיהם יחוו אותה; גורם נוסף קשור לאזור המגורים. באזורים שבהם הקהילות קטנות והמרחב החברתי  מצומצם, או באזורים קטנים שבהם אוכלוסייה מגוונת שפחות מתאימה לאופי המשפחה- הפתרון הפנימייתי הוא דומיננטי. זה נכון גם לאזורים קטנים ומרוחקים וגם למקומות עם אוכלוסייה מגוונת; גורם נוסף הוא רצונם של ההורים למקסם את שעות לימודי הקודש שברוב הישיבות והאולפנות עם הפנימייה הן רבות יותר.

"הישיבות התיכוניות, בארץ לפחות, קמו מתוך מגננה של הציבור הדתי לאומי", מסבירה ד"ר רבקה בלאו, פסיכולוגית (אימה של לד"ר עטרת רוזנפלד) ומרצה במכללת הרצוג שחקרה את הנושא. "הורים הרגישו שהם לא יכולים לתת לילדים שלהם חינוך מתאים, והישיבות קמו כדי לבצר את הציבור הדתי לאומי. כיום הצורך במגננה דעך וגם הקונפליקט עם הבית התמתן".

בשנת 2017 פרסמה ד"ר בלאו מחקר שעוסק בהבניית זהות בפנימיות. המוטיבציה שלה לחקור את הנושא הגיעה ממשפחתה שלה. "אני אמא לחמישה ילדים שלמדו בפנימיות. אמנם יש הפסד ותחושה של החמצה כשהילד יוצא מהבית", היא מודה. "אבל הילדים קיבלו מזה הרבה".

בין הממצאים במחקר עולה כי דווקא בני נוער שהגיעו מבתים שהיה בהם קונפליקט, וחיפשו בפנימיה בית חלופי- התאכזבו. "בני נוער שחיפשו בפנימיה תחליף לבית סיימו בתחושה קשה. הם חשו שהם היו שקופים, שלא ראו אותם ושהמקום היה פרוץ. התחושה שאין להם מקום בעולם רק העמיקה במהלך השנים בפנימיה", היא אומרת.

בנוסף, נמצאו במחקרה הבדלים נוספים בין נבדקים שלמדו במוסדות פנימייתיים לנבדקים שלמדו בתיכונים אקסטרניים בעיקר במערכות היחסים עם ההורים. "היחסים עם ההורים בקרב הילדים בפנימיות היו יחסים של איכות והרבה פחות יחסים של בקרה ופיקוח, יותר קרבה ומתן אוטונומיה. בקבוצת הנבדקים שלמדו בתיכונים אקסטרניים רמת הקונפליקט הייתה יותר גבוהה".

המסקנה של בלאו מהמחקר מפתיעה. "הילדים שלמדו בפנימיות הרגישו שיש להם חופש לחפש את עצמם ובתוך החופש הזה הם בחרו את הדרך של הוריהם. מבחינת ההורים, ניתן להגיד, שאם את רוצה שהילד שלך ימשיך את דרכך כדאי שתשלחי אותו לפנימייה".   

נער מתבגר

נער מתבגרצילום: shutterstock

 

 

שינוי בגישה

המרחב לחיפוש עצמי שיש בפנימיות ללא מרד וקונפליקט, עולה גם מתוך דבריה של נעמה אלימלך (36) בוגרת אולפנת כפר פינס, פסיכולוגית חינוכית מומחית, שעובדת בשירות הפסיכולוגי החינוכי בירושלים (שפ"ח). מדבריה משתמע שהיעדר המרד אינו מרכיב חיובי במהלך ההתבגרות. "יישרתי קו עם המסגרת ואף פעם לא התמרדתי. היום הייתי אומרת לעצמי להיות קצת יותר 'ילדה': לבלות יותר עם חברות עד מאוחר, לצאת לפעמים מהמסגרת, לא לעשות הכל לפי הכללים". בנוסף היא מתארת קשיים שחיוו אותה עוד שנים לאחר סיום הפנימיה. "לאורך כל השנים ועד היום, אחת לכמה חודשים, אני חולמת שלא משחררים אותי לשבת. אני חושבת שהחלום מציף תחושה לא פשוטה, שנשלל מאתנו חופש התנועה", היא מסבירה. "כשהייתי בכיתה י' נולד לי אח. זאת הייתה תקופה מאוד קשה בשבילי. המרחק מהבית, והחובה לבקש שחרור על כל יציאה הביתה שלא בטוח שתאושר- אלו עניינים קצת טראומטי עבורי". 

אבל לדברי אלימלך היחס שאיפיין את הפנימיות לפני שניים ושלושה עשורים עבר שינוי. "תקופת הלימודים שלי היתה על התפר. עדיין היה יחס סמכותי נוקשה, אבל גם התפתח שיח פנימי, רגשי ורוחני, שלא התקיים בדור של ההורים שלנו". 

בימים אלו, בנה הבכור של אלימלך עובר תהליך של קבלה לישיבה עם פנימייה. "ישיבות תיכוניות רבות כיום מציגות את ה'סדרים' שלהן אבל לא מכריחות להיות שם. צריך רק ליידע את הצוות אם הולכים וברמה העקרונית הם מעדיפים השתתפות מרצון. אני יודעת שאם הילד יתגעגע הוא יוכל לבוא הביתה ואבות יכולים לבוא בימי חמישי וללמוד 'סדר ערב' עם הילד. יש שינוי בגישה וזה קריטי עבורי".

 

לא היית מעדיפה עבור הבן שלך ישיבה ללא פנימייה?

"זו שאלה שנוגעת בי במקום רגיש", מודה אלימלך.  "המעבר לפנימייה מחייב תשומת לב, פניות רגשית ואמפטיה, זמינות בטלפון וזמינות כשהילד בא הביתה. אני חושבת שאם לא היה לי קשר מאוד טוב עם הבן שלי, הייתי מאוד פוחדת לשלוח אותו לפנימייה".
והיתרונות בפנימייה שווים את המחירים?

"כן, כי חוויות הפנימייה מאוד משמעותיות. הפנימייה מפתחת עצמאות וסף תסכול גבוה. זה משמעותי במיוחד בדור הנוכחי, שהוא תלותי יותר". ברוח זו היא מתארת את החוויות שלה: "באולפנה עברתי תהליך משמעותי גם מבחינה רוחנית וגם מבחינה רגשית, חשיפה למגוון של חוויות ועומק של לימוד. הייתה עצמאות ומרחב בחירה שאפשר תהליך של בירור הרצונות, השאיפות, האמונות והכוחות שלי, מה אני רוצה בחיים גם מבחינה רגשית. הייתה לי פניות לעבור הליכים עם עצמי, ועם מי לעבד את זה".

 

 

ההפסד גדול מהתועלת

אריאל לביא, 41, למד בישיבת השומרון בקרני שומרון, בפנימייה חלקית.  הוא מטפל בפסיכודרמה (M.A) עוסק בטיפול פרטני, זוגי והדרכת הורים, מומחה בעבודה עם מתבגרים ועובד בישיבת בני עקיבא השומרון כתרפיסט ובעל קליניקה פרטית. לביא מציג גם הוא את היתרונות החברתיים של הפנימייה, את המרקם החברתי המהודק ושיחות הנפש לתוך הלילה. "נפתחים לעולמות חדשים. נוצר מפגש עם חבר'ה שונים ברמה הדתית, ברמה הערכית ובתחומי עניין. הגיבוש שנוצר בין החבר'ה בפנימייה תורם לכך שהלמידה בבוקר תהיה הרבה יותר מהנה". לדבריו, החיים בפנימייה מקנים מיומנויות להמשך. "למדתי לא להיבהל להיות מחוץ לבית. אחר כך, ב'הסדר', הייתי חוזר הביתה פעם בחודש וזה היה בסדר גמור. למדתי להסתדר עם אנשים ברמה האישית, לחלוק את אותו החדר, אותה מקלחת ואותם שירותים". 

למרות היתרונות, לביא אינו ממליץ על פנימייה מלאה. "בבית שלי, שעות הערב הן זמן להיות עם המתבגרים, כשהילדים הקטנים הולכים לישון. יש משהו בשעות הללו שמאפשר שיח יותר פתוח ואישי כשהורים יכולים לחלוק עם ילדיהם ניסיון חיים, לתת טיפים ולגלות התעניינות ואמפטיה. החיבור הזה מתפספס כשהילד הולך לפנימייה ואני חושב שזה חוסר גדול.

"אנחנו גרים באלון מורה. הבן הגדול שלי לומד בפנימייה מלאה בגוש עציון שנשארים בה שבתות רבות, ולקח לו זמן להתרגל בהתחלה. מה שהחזיק אותו זה החברה. לי וודאי שהוא חסר".

לדברי לביא, אחת מטעויות החשיבה הנפוצות של הורים היא, שאם הילד בפנימייה - הוא מוגן מהעולם החיצוני. "לפני עידן הפלאפונים חבר'ה היו נוסעים לפתח תקווה ולוקחים סרטים לא צנועים מהספרייה. לא הייתי צופה יחד איתם, הייתי דוס, אבל שמענו כל מיני מושגים מהתחומים האלו. הורים חשבו שאם הילד שלהם בפנימייה אז הוא לא חשוף לכך. כיום לכל ילד יש מכשיר ביד. ההבדל הוא שבפנימייה מנסים לצמצם את זמן המסך".

בן נוסף של לביא לומד בישיבה קרובה יותר לבית, עם פנימייה חלקית, מסגרת שבעיניו היא אופטימאלית. "הוא נהנה מיתרונות הבית ומיתרונות הפנימייה. קרבת בני נוער לבית טובה גם לקהילה, וגם לבני הנוער עצמם- היא מאפשרת הדרכה והתנדבויות. פעילויות החסד חשובות להתפתחות הילדים, והן אחד הדברים המשמעותיים שהיו לי בחיים בגיל הזה. עד היום".

מיכה בלזר (48) שותף למסקנה של לביא שההפסד שבפנימיות רב על התועלת. הוא למד במדרשיית נעם פרדס חנה, כיום הוא פסיכותרפיסט, מטפל זוגי ומשפחתי מוסמך, בעל קליניקה פרטית בירושלים ומלמד טיפול משפחתי במספר מסגרות. "אני חושב שעדיף שילדים יהיו בבית. הניתוק גדול מדי", אומר בלזר. "הקונספט לא מתאים לגיל הזה. גיל ההתבגרות דורש סוג של ניתוק ומובחנות, ויצירת עצמי נפרד ומובדל, אבל בעומק יש כמיהה לאינטימיות עם ההורים דווקא. לפעמים יש קשר אינטימי פה ושם, אבל האינטימיות הראשונה היא עם ההורים ולכן היא משמעותית. כשילד בפנימייה, הוא מורחק מהמשפחה, ומשפחה בעיניי היא דבר בריא לילד".

 

מה אתה זוכר מתקופת הפנימיה שלך?

"באותה תקופה היינו שלושה שבועות מחוץ לבית, וזה חיסרון אמיתי. היה לי בית טוב, ובישיבה לא היה מישהו שבאמת ראה אותי. היינו 150 תלמידים בשכבה, שני מדריכים שהיו בדרך כלל נגדנו, בלי מישהו קרוב באמת. אולי היה מטפל שלא ידעתי עליו, ואם כן הוא טיפל בדברים חריגים ולא היה בקשר עם מי שלא היו אתו בעיות מיוחדות. גם מסגרת הלימודים הייתה מאוד נוקשה: לומדים כל הבוקר עד אחת בצהריים גמרא, ואחר כך אחר בצהרים לימודי חול".

 

פנימיה

פנימיהצילום: shutterstock

 

לבד בתוך ג'ונגל

במבט לאחור, התפיסה החינוכית שניתקה את הילד ממשפחתו נשמעת מופרכת. בלזר מדגים אותה באפיזודה הבאה: "ההורים שלי באו לרב בזמנו ואמרו לו 'אנחנו רוצים שמיכה יבוא הביתה לראש השנה, כי אנחנו לבד וכל האחים שלו התחתנו'. הרב ענה להם: 'תבואו לכאן. מיכה לא יכול לצאת'.
היתה חסרה גם תחושת אינטימיות, מקום העוטף שאפשר לחזור אליו, מישהו שאתה יכול לחזור לדבר איתו והוא לא חבר, כי חברים הם לא תמיד כתובת. באיזשהו מקום אתה גדל לבד בתוך ג'ונגל ולומד להסתדר. זה יוצר עצמאות רבה ומגדל, אבל בסופו של דבר ישנה בדידות".

הצורך להסתדר בג'ונגל החברתי בשלב מוקדם, אומר בלזר, יכול להשפיע על היכולת לייצר אינטימיות בהמשך. "היציאה החוצה בשלב מוקדם מחייבת בניית מגננות טובות, כדי לשמור על המקומות האינטימיים הרגשיים. מצד אחד, אתה מפתח עצמאות ויכולת הסתגלות, אבל ברמת המוכנות והידע איך לחשוף רגשות, יכול להיווצר מצב שהמקומות האישיים יהפכו למוגנים ושמורים מדי. זה קורה הרבה פעמים לבנים: הם בונים לעצמם שריון, ואחר כך השאלה היא מה קורה כשהם בתוך מערכות יחסים.

קרול גיליגן, פסיכואנליטיקאית פמיניסטית, טוענת שבנים מוצאים החוצה מהאינטימיות עם האם בסביבות גיל 5. בנות לעומת זאת, מוצאות בסביבות גיל 12, כשהן בשלות למילוי הצרכים הרגשיים שלהן בחוץ. אבל גם בנים זקוקים לאינטימיות. בהקשר הזה אני חושב שיכול להיות שבנים הייתי משאיר יותר זמן בבית, בניגוד לתפיסה המקובלת".  

 

מה בכל זאת לקחת מחיי הפנימיה לחיים?

"חוכמת חיים, חוכמת רחוב, יחסי חברה, עצמאות, אומץ, הרפתקנות, סקרנות. כמות הלימודים, לעומת זאת, שהייתה כל כך מאסיבית, לא הייתה כל כך משמעותית. כשהייתי שם הרגשתי גאוות יחידה, אני זוכר שהיינו באים בשבת לבני עקיבא, יושבים על הברזלים מספרים לחברה מה עשינו כל השבוע, אף אחד לא היה לו סיפורים כמונו".

בלזר מציג יתרון נוסף, בהקשר לשאלת הנראות בפנימיות. "גיל ההתבגרות הוא שלב שבו המתבגרים נמצאים בשלבי הבניה ועיצוב הזהות. מתבגרים לובשים מסיכות עצמי שונות ומתנסים בזהויות שונות לגבי עצמם. המשחק הזה מתאפשר הרבה יותר במקום מרוחק מאשר בבית, כי בסביבת הבית כבר מכירים אותם באופן מסוים, הם תפסו תפקיד שהתקבע וישנה פחות גמישות ואפשרות להתנסות בזהות אחרת". 

אם היה מגיע אליך נער בפנימייה, שמרגיש שלא רואים אותו. איזה התערבות טיפולית היית עושה?

"תלוי בילד, בסיפור, בתפקיד שלי, ובשאלה האם אני מטפל בו בפנימייה או מבחוץ. אני מטפל זוגי ומשפחתי, ההסתכלות וההתערבות שלי היא מערכתית. לכן ארצה לבדוק מה המודעות והמעורבות של ההורים, הסביבה והצוות שלו. בדרך כלל ילד שמרגיש חוסר נראות לא ידע להביע את זה, אלא יגיב בהתנהגויות שונות. וילדים שמרגישים שלא רואים אותם נחשבים הילדים המופרעים והבעייתיים".

 

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

ליצמן ונתניהו צילום: Yonatan Sindel/Flash90

לבקשת נתניהו: ליצמן עזב, אך יועציו נשארו לנהל את משרד השיכון

קרא עוד