כל המעיין בתנ"ך יראה כי האותיות הכתובות בספר התורה אינם אחידות.יש והסופר כותבן זעירות, ויש מקומות שכותב הוא אותן גדולות. או כמאמר חז"ל " אתוון זעירים" "אתוון רברבן". האותיות הרגילות מכונות בשם "אותיות בינוניות".
בפתיחתה של פרשתנו מגלים אנו אות אחת זעירא דווקא, האות א של ויקרא. "ויקרא אל משה...." מעניין לראות שישנו מקום אחר בתנ"ך ששם שונתה האות "א" והוא בדברי הימים פרק א פסוק א . שם שונתה האות ל"א" גדולה, בפסוק נאמר "אדם שת אנוש...". האלף של אדם גדולה ובולטת בין שאר האותיות.
אם כן נבוא להבין, מדוע שונו אותיות אלו והאם יש חוט המקשר ביניהם. ראשית באה התורה ללמדנו דרך ארץ, כאשר יש אדם הרוצה לומר לחברו דבר כל שהוא, עליו לקרוא לו, ורק לאחר מכן לשוחח איתו. עצם הקריאה בשמו של האדם,אמורה להאיר בו את נשמת אלקים חים הנטועה בו. מעצם הקריאה מפנה הקורא את תשומת לבו של חברו אליו, והוא עצמו משים מחשבותיו אליו.הדיבור הסתמי אל חלל האויר , פליטות פה המכוונות לאזני השומע אינם חודרות אל ליבו ויש לעיתים קרובות שאף אינם נכנסות לאזניו. ויקרא ה' אל משה ורק אחר כך וידבר אליו.
אך הנה באה התורה להנחותינו דרך בחינוך עצמנו וילדנו. כל אדם נתון לשינויים, קטנים וגדולים,המהווים חלק גדול מחייו. רק בשבוע החולף חווינו כולנו את מעמד הקמת המשכן, והשראת השכינה בו, והנה היינו טועים לחשוב כי חוויה רוחנית שכזו תשאר לנצח. אך הנה חושפת התורה בפנינו את האמת לאמיתה, את העומק של נפש האדם,ואת המציאות הבלתי ניתקת הימנו בשל היותו בשר ודם.
"דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם: אם עלה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו אל פתח אהל מועד יקריב אתו לרצנו לפני ה': וסמך ידו על ראש העלה ונרצה לו לכפר עליו" כבר קרבן עולה? ונרצה לו לכפר עליו? איך יתכן?
מלמדת אותנו התורה כי יש זמנים בהם האור האלקי שבאדם במציאות של "א" זעירא – קטנות, חשיבה מוטעית,התרחקות מהקב"ה וממצוותיו,ואע"פ ואולי בשל כך "ויקרא". על מנת להביאו אל התשובה,אל ערך ההכרה בחטאו,ולהאיר לו את הדרך אל בית ה' "וידבר אליו" בנחת,בשקט בנועם התורה, עד כי יבין את אשר חטא , ויביא את קורבנו "מכם" כמקריב את נפשו הוא עצמו. "וסמך ידו על ראש העלה ונרצה לו לכפר עליו". על מנת להביא את החוטא אל תשובה אמיתית ונכונה עלינו לאגור את הכוח הנפשי והמוסרי, ולבדוק בדק בית היטב, מה הביאו לחטוא לבוראו,שהרי בתוך תוכו מאמין הוא ורוצה לקיים מצוותיו יתברך,אלא שתקפו יצרו וניצחו.וכאשר נבוא אנו אליו בדברים קשים,נרחיקהו יתירה מאשר היה באומרו: זו תורה ואלו לומדיה? כך היא דרכה של תורה?והיכן הליכותיה? נימוסיה? הכוונותיה? והרי נאמר "...כי אין אדם אשר לא יחטא" (דברי הימים ב פרק ו) אלא שמתוך דברנו וסגנון דיבורינו נוכל להביאו למדרגת אדם , אדם השלם כדוגמת אדם הראשון באות "א" גדולה, כזו המאירה באור יקרות אל לבו ומקרבתו אל ה' יתברך.
פרשת ויקרא - א זעירא
"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר " "אדם שת אנוש" מה להם ולחינוך?
